בעיה טכנית מסויימת שאני נתקל בה בכתיבת פוסטים היא זו: מוסיקה נותנת לי השראה, מוסיקה מעוררת בי מחשבה, אני ממש יכול להרגיש את המוח שלי פוקח עיניים באופן עצמוני (כן כן, גם אני נדבקתי, תפסיקו להטפל לזוטות ותתרכזו בעיקר או משהו כזה [מי היה מאמין שאני אטיף לאנשים להתרכז ועוד אעשה את זה בסוגריים בתוך סוגריים, הא?]) ומתחיל להזיז את גלגלי השיניים החורקים מתנומתם הקבועה. מצד שני, אותה המוסיקה שנותנת לי את ההשראה לפוסט היא גם זו שמפריעה לי לכתוב אותו, בכל הפעמים שניסיתי לכתוב פוסט עם מוסיקה ברקע מצאתי את עצמי אחרי 20 שניות מדקלם איזה עמיר לב, מנענע את הראש לפי הקצב של איזה לד זפלין או אפילו מזמזם איזה דני רובס. במקרים חמורים במיוחד (גבריאל בלחסן למשל), אני עשוי למצוא את עצמי בוהה בכלום עם חוט מחשבה מנותק בין האוזניים ומסך עריכה ריק.

הפתרון המתבקש היה אמור להיות, כמובן, לשמוע מוסיקה כמה דקות, להפסיק, לכתוב כמה משפטים, להחזיר את המוסיקה וחוזר חלילה, אבל חוטי המחשבה הקצרצרים שלי אינם עומדים ממש בעומס המצטבר וכך יוצאים לי כל מיני פוסטים שבהם, במקרה הטוב, המשפטים לא ממש קשורים אחד לשני, במקרים חמורים יותר גם המילים לא ממש הופכות למשפטים, במקרים חמורים אפילו יותר יוצאים לי משפטים ארוכים מדי (אההממ...) ואני די משוכנע שהיה לפחות פוסט אחד בלי מילים ממש אלא רק גיבוב רנדומלי של אותיות, אם כי אני לא משוכנע ששמרתי אותו. וכך אני מוצא את עצמי שוב, לקראת סיומה של פיסקה שניה ובלי מושג ממשי על מה רציתי להגיד, לאן הפוסט הזה מתקדם, מה הייתה המטרה, מי נתן את ההוראה ולמה.

מבזק חדשות מהזירה הרומנטית: הכל יבש.

אה. כן. בכל מקרה, קטעים לא קשורים כמו השורה שלמעלה התחומה בשני קווים מפרידים היו עלולים לאפיין מאוד את הכתיבה שלי לולא הייתי עורך אותה, אני יכול ללהג על רעיון אחד, פירור במבה סורר, צורה מעניינת במיוחד על אחת המרצפות או מה שזה לא יהיה יסיח את דעתי לכיוון שונה לגמרי (בדרך כלל סקס או אוכל) ושעה או שעתיים לאחר מכן אני אמצא את חוט המחשבה שלי זרוק מגולגל ומאובק מאחורי איזה ארון עם יופי של סיום לרעיון שהתחלתי לפתח לפני המון זמן אבל בלי שמץ של מושג מה היה בתחילתו של אותו רעיון כי כבר מזמן התייאשתי ממנו ומחוט המחשבה האבוד, ומחקתי את הפוסט.

אלו מכם שמכירים אותי במציאות בוודאי יהנהנו עכשיו בהסכמה בעוד אני מקשקש כאן על חוט מחשבה קצרצר ויזכרו בכל אותן פעמים שבהן הן ניהלו איתי שיחות רבות (או מועטות) חשיבות וגילו בשלב כלשהו שאני בוהה בהם (או בקיר כלשהו שעבר אורח) עם הבעה מעט מפגרת על הפנים ושאין לי ממש מושג על מה אנחנו מדברים. למזלי, רוב האנשים שאני מכיר כבר התרגלו לתופעה הזו והם מתייחסים אליה בסלחנות. זה אמנם עלול להתפרש אצל אנשים מסויימים כחוסר עניין, יהירות או כל אחת מלפחות 6 התנהגויות מעליבות אחרות, אבל אנשים ראויים ובעלי חוש הומור לרוב יבינו שזה הרבה יותר מצחיק מאשר מעליב, מה גם שבקטעי הבהייה שלי אפשר להריץ עלי קטעים ואני לא ממש אשים לב, תנסו פעם.

מבזק נוסף מזירת ההשכלה הגבוהה: הכל יבש, סימני יאוש ראשונים בגזרת אבאמא.

ועכשיו, באיחור של שתיים וחצי פסקאות ושתי הערות ביניים, רגע לפני הפאנץ' הסופי שאני משוכנע שהיה לפוסט הזה, נחשו מה?