פעם, כשהייתי צעיר יותר, בחיים לא הייתי פוקח אפילו חצי עין לפני 11 בבוקר ביום שבו אין לי סיבה מוצדקת במיוחד לקום, אבל בזמן האחרון, דברים משתנים קצת. הבוקר התעוררתי באיזור 8 וחצי, הדירה, כבכל יום שישי בבוקר, הייתה הפוכה, השולחן שבסלון עמוס כלים, קליפות של גרעינים, ניירות, רבע ג'וינט, כמה בקבוקי בירה ריקים ועוד דברים שונים, משונים ובעיקר לא מזוהים. בשעות האלו של הבוקר אני לא ממש בשל להתמודדות עם דברים שכאלו אז הלכתי למקלחת לשטוף פנים ולצחצח שיניים. בדרך ראיתי את הכיור, או יותר נכון ערימת כלים מרשימה במיוחד שהתנוססה במקום בו פעם היה כיור המטבח שלי, גם עם זה לא היה לי כוח להתמודד אז שטפתי פנים, ציחצחתי שיניים ונחתתי אחר כבוד בכורסת המחשב כדי לבהות קצת במסך.

שעה או שעתיים מאוחר יותר נמאס לי, תפסתי את שמיכת הפוך שלי והיגרנו שנינו לכיוון הספה לרבוץ מעט מול הטלוויזיה, אבל גם שם לא היה שום דבר מעניין. אחרי מחשבה קצרה הגעתי למסקנה המתבקשת, הנחתי את הראש על הספה ונרדמתי לאיזה שעתיים להשלים קצת שעות שינה, כשהתעוררתי גיליתי להפתעתי שערימת הכלים בכיור לא שטפה את עצמה, שכל הבלאגן על השולחן בסלון עדיין מונח במקומו ושאני רעב ולפיכף הכנתי לי ארוחת צהריים משביעה מגרעינים שחורים וסוכריות גומי. מאושש מהארוחה אך עדיין לא במידה מספקת כדי לטפל בכל הדורש טיפול, החלטתי שצריך לשטוף כלים אז עישנתי את הרבע ג'וינט וחזרתי לישון לעוד איזה שעה. בסוף, בלית ברירה (רציתי להכין לעצמי כוס תה ולא היו כוסות, כפיות או דרך למלא את הקומקום החשמלי מהכיור המפוצץ), נאלצתי לבחור בשטיפת הכלים כמשימה העיקרית להיום ואני גאה לבשר שהיא אכן בוצעה בהצלחה רבה פרט לכמה כלים שעדיין נמצאים על השולחן בסלון ולא היה לי כוח להביא, הם יכולים לחכות. הנקודה המבאסת באמת הייתה כשגיליתי אחרי שסיימתי לשטוף כלים שכבר ממש לא בא לי תה וביזבזתי מרץ יקר על שטיפת המוני כלים שהייתה חסרת תועלת באורח יוצא דופן.

אחר כך, מסיבה בלתי ברורה, החלטתי שמקבץ האירועים המרתק הזה שווה פוסט משל עצמו, לכו תבינו.