האמת היא שמאוד הייתי רוצה לכתוב מין יומן מלחמה שכזה, לספר לכם איך הקטיושות שורקות לי בין האוזניים (כפי שניסח את זה אחד הרס"רים היותר מקוריים שהיו לי בתקופת שירותי הצבאי), על חיי האמיצים בין הפצצה לאזעקה ובין מקלט לממ"ד, על עמידתי האיתנה בעורף המופגז ועל צו ה-8 שקיבלתי לפני 5 דקות בו קורא לי צה"ל להציל את המולדת. באמת שהייתי רוצה לספר לכם על כל הדברים האלו, אבל לצערי הם לא ממש קורים. אני, כפי שחלקכם בוודאי שם לב, עדיין בחיים, את הדי הקטיושות אני שומע נכון לעכשיו מאוד מרחוק, את המקלט אני רואה רק כשאני עובר לידו בדרך לקניות וצה"ל לא ממש צריך את שירותי בכדי להציל את המולדת. מצד שני, לאור העובדה שבמקום העבודה שלי אין מרחבים מוגנים, לפחות אני נהנה מחופש כמעט מלא שמאפשר לי לבלות את הימים בקרירות המזגנית של המאורה ולא בחום החורך של יולי. אמנם לפעמים קוראים לי לשעה-שעתיים כדי לטפל בדברים הדורשים טיפול, אבל באופן כללי ניתן בהחלט לומר שהמלחמה הזו העלימה גם את אחרוני שרידי הפעילות שלי והפכה אותי באופן כמעט מושלם לעציץ בית חסר תנועה.

בכל אופן, מכיוון שסיום המלחמה וחזרה אפשרית לעבודה לא ממש נראים באופק, חשבתי לנצל את אחת ההזמנות הנדיבות שהוצעו לי להגר לכמה ימים לאיזור המרכז ולהתאוור קצת מהאזעקות, אבל העדרן של רכבות ומחסור באנשים בעלי זמן פנוי שיוכלו לבדר אותי בזמן שהותי במרכז מטרפדים כרגע את אפשרויות הביקור שלי. יכולתי, מן הסתם, להסתובב לבד בלי מלווה מקומי וצמוד, אבל אני פשוט לא מחבב את תל-אביב בכלל ואת תל-אביב בחודש יולי בפרט, מספיק בשביל להעביר בה ימים שלמים בחום הזה בלי אנשים שישעשעו אותי.

האזעקות, אגב, הולכות ונהיות פחות ופחות הגיוניות ו/או קשורות למטחי הקטישות בימים האחרונים, אני חושב שהשיא הגיע היום אחר הצהריים כששמעתי את אזעקות כל הישובים שסביבי מזמרות לי סרנדות ורק האזעקה של הישוב הפעוט שלי החרישה כאומרת: "אל תדאג, לנו זה לא יקרה".