בלילה, קצת לפני השינה, אני יוצא להתאוורר קצת בחוץ. לפעמים אני יוצא להליכה קצרה, יחף, נותן לשבילים ללכלך לי את כפות הרגליים, לפעמים אני פשוט יושב על המדרגות בחוץ, באור הכתום של הפנס ומקשיב לבריזה שמרשרשת את הפיקוס הקדוש שליד הבית ולפעמים אני רק יוצא להשקות קצת את אדנית הנענע שטורחת להוקיר בעלים ירקרקים וריחניים כל השקייה שהיא מקבלת. מצפון מתגלגלים מדי פעם הדים עמומים של מלחמה ששוברים קצת את השקט הכתום-חשוך, אולי אם הייתי מנסה קצת יותר חזק הייתי מצליח לדמיין שאלו רעמים ושעכשיו בעצם לא אוגוסט, אבל אפילו עם צמרמורות הקור הקלות מהבריזה, רצון עז ואימוץ של שרירי הדימיון אני נכשל במשימה. עוד סיבוב שמות אחד באתרי החדשות ואבן המתים יורדת לי מהלב, אין שמות מוכרים ברשימות, נשארה רק אבן הבדידות שנהיית כבדה יותר מיום ליום בלי אנשים טובים שהלכו לשדות האדומים. רק שיחזרו בשלום.

כל הנחלים-מזי כהן (מתוך אופרת הרוק "מאמי" מאת הילל מיטלפונקט)

כל הנחלים הולכים לים

והים אינו מלא אותם,

מחשבותינו היפות נולדו במלחמות

ובמלחמות סופן.

מחשבותינו הפכו לחלומות

ונשים, נשים מילאו אותם,

ועשינו משפחות, הבאנו ילדים

שבמלחמות סופם.

אנו שהפכנו לחלומות

ילדינו לא יראונו לעולם,

הם יחלפו במדים על פנינו

ואנו לא נראה אותם.

אנו שאוכלנו באש

וילדינו שבאש סופם,

הן כולנו נחלים חרבים

רחוקים מאוד מן הים.