מה חשבתם? שאם נגמרה המלחמה, הקטישות הפסיקו ליפול והמילואמניקים מתחילים לטפטף בחזרה הביתה אז מרפי יצא לחופשת קיץ? אתם חייבים להיות מתלוצצים איתי. העקביים שבין קוראי בוודאי זוכרים שלפני שני פוסטים בערך דיווחתי לכם על תכנית זדונית להסתנן לאיזור גוש-דן לצורך ביצוע תצפית והאזנות במתחם הבארבי ביום רביעי לקראת לילה, חלקכם הנבחר בוודאי גם ישחזר בזכרונו שיחות גישוש מקיפות שערכתי בנושא סידורי לינה, אספקת מזון ותחבורה לפני כיומיים לערך. לרוע המזל, כך מסתבר, מקורותיו של מרפי לא הכזיבו גם הפעם והוא עלה על המזימה מבעוד מועד וסיכל אותה בעזרת דיונים מפרכים במועצת הבטחון שהובילו בסופו של יום להסכם הפסקת-אש מפוקפק שהוביל, בתורו, לפתיחתו המחודשת של מקום העבודה שלי ומשם כתוצאת לוואי בלתי-נמנעת, גם להשארותי שלי באיזור הצפון, איפה שלא רואים את הבלחסן גם עם כוונת טלסקופית, שלא לדבר על כוס בירה ביד ומשהו קטן לנשנש און דה צד.

אדם סביר, אגב, היה מצפה שעם שובו של השקט לגבול הצפון תשוב עימה גם הופעתו של הבלחסן במרתף 10 שהייתה אמורה להתרחש ביום חמישי הבא הבא עלינו לטובה, אבל כנראה שלא לטובה יבוא עלינו יום חמישי הבא כי נכון לזמן כתיבת שורות אלו הופעתו של הבלחסן בחיפה עדיין "נדחית למועד אחר עקב המצב". אז עם מה נשארתי? אפילו את יונית לשיקום המורל ו-(בעיקר)-הזקפה הלאומית של עבדכם הנאמן לא שלחו צפונה כדי לרכך את רוע הגזרה. ובמילותיהם האופטימיות של חז"לינו שתמיד היו סחים זה לזה בעיתות משבר: "החיים נורא קשים וזה" ננוחם.

(סליחה אלינורה, הייתי חייב, מדובר בציטוט מהמקורות וחז"לינו לא אוהבים שמעוותים את דבריהם, שמתקשרים אליהם בין 2-4 או חצילים).