אני יודע שאני קצת מסתכן כאן בהפיכת הבלוג הזה לסוג של בלוג שופינג (בכל זאת, שני פוסטים ברצף), אבל על הדבר התמוה הזה כבר היה לי קשה להבליג. דמיינו לכם אדם יושב לו, שקוע במחשבות, סביר להניח ישוב על אסלה ריחנית, הוא מסוג האנשים האלו שבכל רגע נתון יש להם לפחות שישה רעיונות שונים שכל אחד מהם בפני עצמו יהפוך אותו למולטי-מיליונר. לא רק שכך, גם אין שמץ של סיכוי שהוא יכשל, אלא אם כן הפקיד בבנק לא ייתן לו הלוואה ככה בשביל לפתוח את הבוקר, המפעל שאמור לייצר לו את מה שזה לא יהיה לא ישרף או יפשוט את הרגל וקהל היעד רק לא יהיה כל-כך מטומטם ויבין סוף סוף שאגרטל פטוניות עם חיבור USB זה ה-דבר שהיה חסר כדי להפוך את חייו למושלמים. אז הוא יושב לו על האסלה, מחליק במורד החרסינה הלבנה יציקה אחרונה, שולח יד הצידה לגלגל לו פיסת נייר טואלט ריחני לניגוב (לא שוכח לנזוף בעצמו על כך שלא הוא היה הראשון לחשוב על בישום נייר הטואלט) והופס! נורה נדלקת מעל ראשו. הוא רץ החוצה מהשירותים כולו מלא התלהבות, שוכח לשטוף ידיים ומשכנע חבורת אידיוטים רבי-השפעה בניו-יורק שהדבר הכי מגניב בעולם זה לנגב את התחת עם נייר טואלט ירוק זרחני שעולה יותר מ-2 דולר לגליל.

אל תבינו אותי לא נכון, זה בהחלט גימיק חביב, נייר טואלט שחור בהחלט יוסיף נופך יוקרתי לכל חדר שירותים, נייר טואלט כתום בוודאי ישמח כל הולנדי מצוי ונייר טואלט בצבע ירוק זרחני... הממפפףף. לא משנה. זו לא הנקודה. אמנם הגימיק חביב ושלושת השכבות בשילוב עם הצבעים שנבדקו דרמטולוגית ואין שום סיכוי שיעשו לכם פריחה רקטאלית, טחורים או יפגעו בזרימה האנרגטית של הפנג-שוואי מפי הטבעת החביב עליכם אל שאר חלקי הבית הן תוספות שכל נייר טואלט בוודאי היה מתגאה בהן וכל צרכן נייר טואלט היה שמח להנות מהן, אבל 10 שקלים לגליל? 10 שקלים??? כל הסיפור הזה מריח לי לא טוב. מצד שני, מי אני שאתווכח עם אלפי ניו-יורקרים מנופחי עו"ש, מעודכנים אופנתית ונוחים להשפעה? אולי נייר טואלט שחור הוא באמת מה שהיה חסר לי בחיים וכל מה שמפריד ביני ובין חיי אושר נצחיים ולחיים אחוריות מטופחות זו עוד שכבה אחת וקצת צבע היפו-אלרגני? אולי.

ואולי כל מה שמפריד ביני ובין המיליון הראשון שלי זו קצת יוזמה עיסקית וכמה מכולות של נייר טואלט צבעוני.