לפעמים אני חושב שאני הפראייר הכמעט-יחיד בעולם שצורך את המוזיקה שלו בדיסקים מקוריים ומשלם עליהם כסף ולא קונה מזוייפים/צורב מחברים/מוריד מהאימיול או כל תוכנת שיתוף קבצים אחרת. בתור מישהו שהתחיל להתמכר למוסיקה בגיל מאוחר יחסית (את המערכת הראשונה שלי קניתי בגיל 17) והתחיל להבין מימינו ומשמאלו במוזיקה הרבה יותר מאוחר מזה, תמיד הייתי צרכן כבד יחסית של מוזיקה ועם השנים פיתחתי לי מערכת חוקים בכל מה שקשור להרגלי צריכת המוזיקה שלי.

חוק ראשון: החוק המקורי.

נכון, זה יקר, נכון, חברות התקליטים דופקות אותנו לא פעם ולא פעמיים במחיר, אבל לטעמי, לאדם שבאמת אכפת לו ממוסיקה, זה תמיד יהיה הדבר הנכון לעשות. אז למה דווקא מקוריים? על העובדה שדיסקים מזוייפים זו תעשייה שמממנת ארגוני פשע אני בטח לא צריך לספר לכם. מעבר לזה, קשה מאוד למצוא מבחר מוזיקלי ראוי בכל מה שמדובר בדיסקים מזוייפים, המבחר בעצם מצטמצם פחות או יותר לעדות הגלגל"ץ, המזרחית והטראנסים שהם, באופן מפתיע, שלושת הז'אנרים הפחות אהובים עלי במוזיקה.

אופציית הורדת השירים מרשתות שיתוף הקבצים הייתה הבאה בתור, הורדתי כך כמויות אדירות של מוסיקה ונחשפתי להרבה דברים שלעולם לא הייתי שומע ברדיו או בשום מקום אחר, אבל גם לאופציה היו כמה וכמה חסרונות. ראשית, היא גרמה למחשב שלי לסבול מוירוסים על בסיס קבוע, שנית, היא הפכה את המחשב הישן שלי לבלתי שמיש בכל פעם שהפעלתי אותן בגלל שהן היו מעמיסות עליו הרבה יותר ממה שהוא היה מסוגל להתמודד איתו, שלישית, חלק לא קטן מהקבצים שעל הורדתם עמלתי בפרך שעות ארוכות לא עבדו או שהיו שונים לגמרי מהקובץ שהתכוונתי להוריד (למרות שזה לא תמיד רע, כפי שיודע כל מי שהוריד סרטים תמימים למחשב וגילה לשמחתו הרבה את עולמה המופלא של ג'נה ג'יימיסון), ורביעית, עדיין היו הרבה מאוד דברים שלא הצלחתי למצוא גם אחרי חיפושים מקיפים ביותר. היום, עם מחשב מעט יותר נורמלי וקצת יותר מודעות לענייני וירוסים ומיני רושעות, חזרתי לעסקי ההורדות, אבל רק כאמצעי להתנסות במוזיקה שטרם שמעתי או כדי להנות מדיסקים יקרים במיוחד שטרם קניתי (ראו סעיף הבא).

וכך הגעתי לקניית דיסקים, מנהג שאותו אף פעם לא זנחתי לגמרי, אבל היום נהפך לחלק המשמעותי ביותר בצריכת המוסיקה שלי. לקניית דיסקים יש מבחינתי כמה יתרונות חשובים, הריח של דיסק חדש שהרגע ירד ממנו הניילון הוא אחד הריחות החביבים עלי, העובדה שהאיכות של השירים גבוהה בהרבה מקבצי ה-MP3 מהקבצים שיורדים מהאינטרנט, כשגם לאלמנט המוסרי יש משקל בהחלטה. זה לא שאני חסיד גדול של חברות התקליטים הנוראיות שעושקות את הציבור במשך שנים עם מחירי דיסקים מופקעים והמאבק המטומטם שלהן במורידי הקבצים (במקום להצטרף לחגיגה ולנסות להרוויח ממנה), אבל העובדה הפשוטה היא שהן אלו שמממנות את הפקת רוב הדיסקים של רוב האמנים שאתם אוהבים לשמוע, ובלעדיהן תהיה הרבה פחות מוסיקה חדשה.

חוק שני: חוק הגבלת המחיר.

עצם העובדה שאני קונה דיסק מקורי לא אומרת גם שאני פראייר מוחלט. לטעמי מחיר של דיסק חדש שהושקע בו הרבה כסף לא אמור להיות יותר מ-60 שקלים, ורוב הדיסקים לא צריכים לעלות יותר מ-40-50 שקלים ורצוי פחות. לכן, מתוך החלטה עקרונית, אני לא קונה אף דיסק שעולה יותר מ-60 שקלים (פרט למקרים מאוד-מאוד מיוחדים ונדירים), אם אני מאוד רוצה את הדיסק אני פשוט מחכה עד שהוא יצא במבצע ועד אז, אם אני באמת חייב, אני פשוט מוריד אותו מהאינטרנט או צורב. לחברות התקליטים אולי יש זכות קיום, אבל הן צריכות להבין ש-80-90 שקל זה לא מחיר סביר לדיסק ושבחברה נורמלית כבר מזמן היה מתארגן חרם צרכנים על כל דיסק במחיר מופקע שכזה.

החוק הזה, מן הסתם, לא ממש מאפשר לי לרכוש את רוב הצריכה המוזיקלית שלי בחנויות כמו טאואר רקורדס למיניה (נדמה לי שהם שינו את שמם לפני כמה שנים, זה לא באמת משנה) וגם כאן, כמו בסוגיית הטעימות המוזיקליות, נחלץ האינטרנט לעזרתי עם החנות המצויינת הזו. המחירים נמוכים יחסית, המבצעים בשפע המבחר מכובד (אם כי חסר כמה דיסקים שאני חומד זה זמן רב) והשירות מצויין וזריז, מה עוד צריך צרכן מוזיקה בחיים?

חוק שלישי: חוק שימור החומר.

דיסק שנקנה יעזוב את חזקתי רק על גופתי המתה (טוב נו, הגזמה קלה, אבל זה הכיוון). המשמעות הפשוטה של החוק הזה הוא שאני לא משאיל דיסקים שקניתי לאף אחד, לצרוב אני מוכן בשמחה, גם לשלוח במייל או דרך המסנג'ר, אבל לא להשאיל. שורשיו של החוק נטועים רחוק ועמוק בתקופת שירותי הצבאי, קצינה טיפשית במיוחד  לה השאלתי דיסק כפול בשווי 160 שקלים (לד זפלין בהקלטות ב-BBC אם תתעקשו) איבדה אותו בדרך כזו או אחרת וסירבה בתוקף לפצות אותי בדיסק חדש או בכסף וחייל אחר שגרם נזק בלתי הפיך לדיסק ההופעה של פורטיסחרוף גרמו לי להבין שהשאלת דיסקים היא לא רעיון טוב במיוחד.

אבל כאן לא תמה השפעתו של חוק שימור החומר, לא רק שדיסק לא יעבור מרשותי לרשות אדם אחר אלא גם לפח לא יגיע אף דיסק שרכשתי. אז נכון שחלקו השני של החוק אומר שבאוסף שוכנים כרגע שיקוצים כמו אוסף להיטי MTV לשנת 1998, מיטב הלהיטים של רוקסט ודיסק עם גרסאות טרנס למירע להיטי שנות ה-90 במוזיקה הישראלית. אז נכון, פדיחות לבזבז מטראז' יקר של דירה קטנה על זוועות שכאלו, אבל לכו תדעו מתי אאבד סופית את שפיותי וארצה לשמוע את הבקסטריט בויז ואקווה.

חוק רביעי: חוק ההזדמנות השנייה.

אמנם נדיר, אבל קורה לעיתים שאני שומע דיסק פעם או פעמיים אחרי שרכשתי אותו, מחליט שהוא לא לטעמי ומעביר אותו לתחתית הערמה. אבל על כל דיסק שנוחת בתחתית הערימה אני שולף דיסק אחר שנקבר באותה תחתית כמה חודשים או שנים קודם לכן ונותן לו, כאמור, הזדמנות שנייה. דוגמה טובה להצלחה מסחררת של חוק ההזדמנות השנייה הוא ניק דרייק. קניתי דיסק כלשהו של מר דרייק היקר לפני אי-אילו שנים, משהו כמו 5 או 6 לפחות, שמעתי פעם, שמעתי פעמיים, לא נתפסתי והופ, תחתית הערימה. אחרי אי-אילו חודשים עת שיכנתי בתחתית דיסק אחד שרכשתי (נדמה לי שמדובר בשני של אלאניס מוריסט, אני לא בטוח) קרץ לי פתאום פרצופו העגמומי של ניק. שלפתי אותו, שמתי במערכת ובמילים פשוטות, הבנתי את ההערצה של אחד היוצרים האהבים עליי, אהוד בנאי, לאיש ופועלו. כיום יש ברשותי 4 מתוך 5 הדיסקים המוכרים לי של ניק דרייק.

עד כאן, נדמה לי. יצא קצת ארוך אני חושב, ואולי יהיו עוד תוספות בהמשך, אבל נדמה לי שלהיום נסתפק בזה.