אני יושב לי בבית בשעות הערב, לא מאוחר מדי ושם לב (שוב) שאני די לבד כאן, היאוש והבדידות הולכים קצת מכות בין האוזניים שלי ובסופו של דבר הבדידות מנצחת, מועדפים>תיקיה שלישית מלמטה>לינק שני מלמעלה ושוב אני באתר ההיכרויות היותר ידידותי מבין ה-3 בהם אני מכורטס. נכנס לחיפוש השמור שלי וחוכך בדעתי, חיפוש בררני או מתירני? אחרי חכיכה קלה אני בוחר באופציה המתירנית, אחרי חודשים ארוכים ללא חברה נשית כבר קצת פחות מטריד אותי אם היא אלמנה, אם ל-3 או סובלת מנכות בינונית, קודם כל שתהיה, אחר כך אפשר יהיה להתחיל להיות בררן. אני שולח את האתר לצוד לי חברה והוא חוזר עם שלל כרטיסים מפתים באמתחתו.

אל הראשונה בחיפוש כבר שלחתי הודעה לפני שבוע ולא קיבלתי מענה, נקסט. השנייה דווקא נראית מעניינת, בלונדינית חמודה וחייכנית, אני נכנס לכרטיס ומוצא אותו זרוע בשגיאות כתיב, סימני קריאה, קלישאות שחוקות והצהרה שאינה משתמעת לשתי פנים על כך שרם אורן הוא הסופר החביב עליה, נקסט. לכרטיס השלישי דווקא אין תמונה אבל יש משפט קצר שמצהיר :מי שרוצה להכיר אותי- מוזמן!" ותו לא. אז נכון שמאחורי כרטיס שכזה עשויה להמצא בחורה מוצלחת למדי, אבל אני כנראה כבר לעולם לא אדע, נקסט. הרביעית גם כן נראית חמודה מאוד והכרטיס כתוב היטב, אבל אז אני נזכר שכבר שוחחתי איתה כמה פעמים במסנג'ר לפני כמה חודשים, שיחות שלא הובילו לשום מקום, נקסט. החמישית אמנם מכירה את כללי התחביר לא רע, אבל מילאה את הכרטיס שלה בקלישאות כגון "כשנגיע לגשר נעבור אותו" וכיוצא באלו ואני, בעוונותי, מעדיף מישהי שיכולה להתנסח בעצמה בלי עזרת קלישאות, נקסט. השישית, במחילה, מכוערת מדי אפילו בשביל הרף הנמוך שלי ואפילו לא טרחה לחפות על כך בכתיבה שנונה או מעניינת במיוחד על עצמה, גם אני אמנם לא כליל היופי והשלמות אבל משיכה בסיסית צריך שתהיה, לא? נקסט.

שבע, לפחות לדקות הקרובות, הוא מספר המזל שלי. אמנם לא הכרטיס המלהיב ביותר בעולם, אבל התמונה חביבה, ההתנסחות בהחלט חוצה את רף הרהיטות בכבוד ואפילו דרישותיה מהמיועד מזכירות לי באופן חשוד למדי את עצמי. עכשיו מגיע החלק הבעייתי בכל הסיפור, איך לגרום דווקא להודעה שלי לבצבץ החוצה מבין כל עשרות ההודעות שאותה בחורה אולי מקבלת בכל יום. אני מגייס את מיטב הכשרון המילולי שלי ודוחס לתוך 250 התווים המוקצים לי שלוש שנינויות, שתי התייחסויות לכרטיסה של העלמה, מחמאה אחת מרומזת, כתובת מסנג'ר ומצליח להשחיל את שמי כשעוד 3 תווים נותרו. שולח את ההודעה וממתין. חצי שעה עוברת וחלון המסנג'ר שלי מהדהד על המסך עם אדם נוסף שהוסיף אותי אל בין מכותביו כשבו-זמנית נשלח לי גם מייל מהאתר המודיע לי על דואר חדש, הדואר מתברר כתשובה מאותה עלמה שמתריעה בפני על כך שהוסיפה אותי לרשימת המסנג'ר שלה ומקנחת בצלמית שובבה וקורצת, או מה שזה לא יהיה. שלב א' הוכתר בהצלחה.

מלא תקווה אני לוחץ על כפתור האישור ומוסיף את הגברת לרשימת המסנג'ר שלי ומיד פותח ב-"ערב טוב" וסמיילי מחייך בעקבותיו. העלמה, בתגובה וללא שום אזהרה מוקדמת, מטיחה בי את כל ארסנל האייקונים המנצנצים, הזוהרים, המהבהבים והמרצדים שאי-פעם עוצבו לשימוש במסנג'ר. מבין שלל הצבעים הפסיכדלי אני מצליח אך בקושי לאתר ולפענח את המילים, זו מסתובבת, השנייה הפכה לתמונה והשלישית מחליפה צבעים עד כדי אפילפסיה. המתקפה הקשה הזו, אליה לא הייתי מוכן ממי שאך לפני זמן לא רב קראתי כרטיס הגיוני ורהוט מפרי עטה מבלבלת אותי מעט אך אני מתעשת ומנסה לנהל שיחה סמי-אינטילגנטית מתובלת בקורטוב הומור תוך כדי שימוש מסיבי במיטב קסמי האישי שהוא אמנם לא רב, אבל רק בינינו, הוא בערך הנשק הכי מוצלח שיש לי.

שיחה אחת ועוד שיחה, לצבעים המרצדים כבר הצלחתי אכשהו להתרגל, או לכל הפחות אני מצליח שלא לפתח התקפי אפילפסיה באופן מוצלח פחות או יותר וכטבען של התקשרויות אינטרנט מסוג זה, אני צועד את הצעד המתבקש ומציע ישיבה משותפת בבית קפה כלשהו לשיחה פנים אל פנים. "לא נראה לי..." היא משיבה בתוספת סמיילי מחייך וממשיכה במטח האייקונים המרצדים. מסתכל על המסך פעם, מסתכל עליו פעמיים, תוהה מה היא בעצם רוצה מחיי (האומללים) ולמה בעצם אנחנו מנהלים את השיחה הזו ויותר מכך, על שום מה ולמה אני מסכן את עצמי באפילפסיה, סוגר את המסנג'ר, הולך למועדפים>תיקייה שלישית מלמטה>לינק שני מלמעלה וחוזר חלילה.