זה מצחיק קצת, אני חושב. דווקא אני, האפיקורס המדופלם, אוכל השפנים, בועל הנידות (טוב נו, בועל נידות מטאפורי, כי טכנית אף פעם לא עשיתי את זה), זרע עמלק, דווקא אני צמתי ביום כיפור. טוב, צמתי תהיה הגדרה מעט חזקה לדרך בה העברתי את יום הכיפורים, אבל איכשהו יצא שכל מה שאכלתי מאתמול בערב ועד היום בערב היה חטיף אנרגיה בודד שגם לו לא ממש נזקקתי ושנאכל יותר משיעמום מאשר מרעב. בכלל, את רוב הזמן העברתי בסולסיק בהורדות מגוון רחב של מוזיקה, החל מיהודית רביץ, המשך בבום-פם, עבור בפסקול הסרט רקוויאם לחלום וכלה בארבע העונות של ויואלדי. כן, מסתבר שגם אני רוצה להרגיש קצת אינטלקטואל לעת זקנה, גיליתי שהכינורות האלו שבוקעים מהרמקולים הנפלאים שלי מתחברים למוזיקה שנשמעת לי ממש מוכרת ואפילו נהניתי מאוד במשך חצי שעה פחות או יותר ממוזיקה קלאסית כהלכתה.

סידור הדירה החדשה לעומת זאת, ממשיך להתקדם בעצלתיים, אמנם כל הארגזים חוץ מאחד כבר סודרו במקום ודאגתי להעביר את כל האגף העברי באוסף הדיסקים שלי אל ההארד-דיסק באיכות נאותה של 192KBPS אבל האגף הלועזי נשאר דל ומיותם באופן יחסי. גם עניין הטלוויזיה, או ליתר דיוק הכוננית של הטלוויזיה נשאר בלתי-פתור למהדרין והטלוויזיה עדיין נועצת בי מבטים מאשימים ממקום מושבה על הרצפה הנקייה באופן יחסי (טוב נו, רק עברתי, גם זה ישתנה בקרוב אני רק יכול להניח). אבל לא הכל עובר חלק בדירה החדשה. אם בדירה הישנה החלון היחיד שהיה לי היה סגור באופן כמעט תמידי מאילוצים שונים ומשונים הרי שבדירה החדשה ישנם לא פחות מארבעה חלונות נגישים שאפשר לפתוח כמה שרוצים רק שצריך לזכור לסגור אותם כשמסתובבים בבית בלבוש מינימאלי, עניין עליו אני עדיין צריך לעבוד.

מצד שני, אני עדיין מתענג על העובדה שהמקלחת החדשה שלי גדולה מספיק בשביל שלא אוכל לגעת בכל ארבעת הקירות שלה בו-זמנית גם אם ממש אתאמץ ושבמטבח אפשר לבשל קצת (פתיתים מקופסה, אל תיבהלו, עוד לא התברגנתי לגמרי) מבלי לחטוף התקפי קלאוסטרופוביה. אז נכון שהסלון עדיין לא ממש שמיש לאירוח ושחדר השינה קצת צפוף יותר מקודמו, אבל כנראה שאי-אפשר להנות מכל העולמות יחד. החיים נורא קשים וזה.