בסוף, כרגיל, זה בא לי בהפוכה. אבל לא סתם בהפוכה, הפוכה על הפוכה, ישר לתוך הלסת, כי מי שאוהב גשם וחורף סופו לגמור בשלולית, אבל כאן אני כבר מקדים את המאוחר. הכל התחיל בעצם שלשום בערב בו תהיתי ביני לבין עצמי אם לא עדיף לבטל את ביקורי בעיר הגדולה (קרי-תל אביב) בגלל התחזיות על גשם, לא שיש לי בעייה עם הגשם, כידוע, אבל אני פשוט מעדיף שלא לטבול בו כשאין מקלחת בהישג יד. בסוף, אחרי התחבטות קלה, החלטתי לנסוע. בהתחלה הכל עבר חלק, מזג האוויר היה בהיר ונעים וסימנים לגשם לא נראו, לפחות עד שעמדתי בתחנה לתפוס אוטובוס לכיוון הרכבת. היו ברקים, היה טיפטוף קל, אבל לא משהו מטריד במיוחד. עליתי לרכבת לחיפה שמח וטוב לב ושקעתי בספר. חיפה כבר נראתה באופק כשסיימתי את הספר ומופע אור-קולי מרהיב ומבשר רעות התחולל מעל הכרמל, עננים כבדים, רעמים וברקים כל כמה שניות, אבל בתוך הרכבת הנעימה אני עוד הייתה די שאנן.

בתחנה עצמה, בדיוק כשכף רגלי דרכה על הרציף, הגשם התחיל, טיפות גדולות וכבדות, שהלכו והתגברו עד שהפכו לגשם של ממש בערך באמצע הדרך אל האוטובוס שאמור לקחת אותי הביתה, נרטבתי קלות אמנם, אבל עדיין שמרתי על אופטימיות, מזכיר לעצמי שבכל זאת מדובר בארץ הקודש היבשושית ושאנחנו בעיצומו של אוקטובר שאינו ידוע כחורפי במיוחד, אולי אם הייתי מקשיב טוב יותר בין הטיפות והרעמים הייתי יכול לשמוע את מרפי מחכך את ידיו בהנאה. 10 דקות נסיעה, זה הזמן שלוקח לאוטובוס להגיע עד לתחנה שלי, תחנה שבינה ובין ביתי הקט מפריד קצת פחות מקילומטר של הליכה, 10 דקות שבהן הפך הגשם החביב למבול של ממש. ירדתי מהאוטובוס, טיפות גדולות התיישבו לי על הראש ואני, בפרץ אחרון ובלתי מוסבר של שאננות הנחתי שהשד לא כל-כך נורא ושגם אם ארטב קצת, זה לא אסון. 100 מטר מאוחר יותר, המבול הפך לשיטפון אמיתי, מים בעומק 10 סנטימטר שטפו את הכביש בזרם בוצי, כדורי ברד בקוטר 3 ס"מ נפלו לי על הראש ובדיוק כשחשבתי שגרוע יותר לא יכול להיות, דרכתי בתוך שלולית בעומק כמעט חצי מטר, הגשם, בתגובה, התגבר עוד קצת.

כמה דקות שנראו כמו נצח מאוחר יותר, כבר הייתי בבית מנסה למצוא דרכים חדשות ויצירתיות להפריד ביני לבין הבגדים הרטובים מבלי להציף את הדירה במים ובבוץ, עניין שהסתבר כככלל לא פשוט בהתחשב בכמויות המים שנבלעו בכל פריט לבוש שאיתרע מזלו להיות איתי באותו מבול. מאוחר יותר הסתבר לי שירדו אצלנו במשך פרק זמן של כ-20 דקות יותר מ-25 מ"מ של גשם, שזה, בחישוב גס, ממש המון. כמובן שדקות ספורות אחרי שנכנסתי הביתה הגשם כבר נחלש למימדים סבירים ונורמליים פחות או יותר, אבל אני כבר הייתי שקוע עמוק במקלחת חמה אחרי שתליתי את הבגדים לייבוש (תחי האופטימיות).

אבל גם אחרי המבול אני ומרפי טרם סיימנו את ענייניו. בניגוד מוחלט לאתמול בלילה, היום דווקא היה יום נאה ביותר, מעט עננים גבוהים בשמיים, הרבה שמש נעימה פחות או יותר ושום סימן לגשם. לפחות עד לשעה 3 בערך שבה הייתי אמור ללכת את 5 הדקות שמפרידות בין העבודה לבית. חכם ומנוסה יותר, חושב שהבנתי את הפרנציפ, נשארתי ספון עמוק בתוך המשרד עד שיגמר הגשם, עוד רבע שעה, פחות חצי שעה, אני כבר אסתדר, כך חשבתי. בסביבות רבע לארבע הגיעה סוף-סוף ההפוגה המיוחלת, הגשם נחלש, הפך לטיפטוף ובסוף נעלם לגמרי, מישהו הציע להקפיץ אותי הביתה באוטו אבל אני הודעתי לו שהגשם נגמר ושאני אלך ברגל, בסך-הכל 5 דקות. את ההמשך אתם בוודאי יכולים לנחש. 100 מ' מהיציאה חזר הגשם לטפטף, עוד 100 מ' והוא כבר היה ממש גשם ועד שהגעתי הביתה שוב הייתי ספוג למדי.

ועדיין, למרות הכל, חורף שולת.