אחד הקטעים הכי משעשעים שיוצא לי להתקל בהם במהלך העבודה שלי היא העובדה שלא פעם ולא פעמיים יוצא לי לפגוש במהלכה מורים שלימדו אותי בחטיבת הביניים או בתיכון ולגלות שאף אחד מהם לא זוכר אותי. בכל פעם מגיע, או יותר נכון מגיעה, כי רובן המכריע היו נשים, איזו מורה, מבקשת עזרה בנושא כזו או אחר. אני, מסיבה שעדיין לא ממש ברורה לי, מזהה את הפנים באופן מעורפל ומתחיל לעזור לה במה שזה לא יהיה בו היא זקוקה לעזרה וממתין לראות האם היא תזהה אותי, מיותר לציין שעד היום לא קרה לי ולו פעם אחת שמי מאותן מורות זיהתה אותי. דווקא המורות שפחות חיבבתי בתקופת בית הספר הן אלו שגורמות לי את הסיפוק הגדול ביותר, כל אלו שהיו תמיד נוזפות בי על אי-הכנת שיעורי בית, הרדמויות בשיעור או סתם משעממות אותי למוות עומדות עכשיו מולי ותולות בי עיני עגל בזמן שאני מסביר להן דברים באופן שמרמז ברמז דק ביותר על חוסר ההערכה שאני רוחש ליכולתן השכלית, אך לא מספיק על מנת שאותה מורה תוכל ממש להעלב מכך.

פעם עוד הייתי עושה מאמצים לגרום להן לזהות אותי, כך סתם לצורך הנוסטלגיה שבדבר, אבל אחרי שאחת מהן, שהייתה המחנכת שלי במשך 3 שנים בתיכון, לא רק שלא זיהתה אותי לפני שאמרתי לה שלמדתי אצלה אלא גם אחרי שאמרתי לה ואפילו ציינתי שנים באופן מדוייק למדי, הגעתי למסקנה שזה פשוט מיותר והפסקתי. הנקודה המוזרה באמת היא שבתקופת בית-הספר כמעט אף פעם לא הייתי מבריז משיעורים, למעשה גיליון הנוכחות שלי (אם רק היה טורח בית הספר שלי לייצר אחד כזה) סביר להניח שהיה נקי לחלוטין מחיסורים ואיחורים למיניהם. אני נוטה לייחס את הסיבה לשכיחותי, ואיני מתכוון שהייתי נפוץ במיוחד בבית הספר, עד כמה שזכור לי היה רק אחד כמוני שם, אלא לעובדה שאני נשכח בקלות, לנטייתי המגונה לנמנם בשיעורים. למעשה, נדירים מאוד היו השיעורים בהם הייתי מצליח לייצר איזושהי תשומת לב לטורדנית התורנית. כשלא הייתי ישן הייתי מקשקש במחברת, בוהה החוצה מהחלון ומנסה להתחזות לקיר, כשדווקא את המיומנות האחרונה פיתחתי לרמת ביצוע מרשימה במיוחד וכיום אני אני מנצל אותה עד תום באירועים משפחתיים.

בכל מקרה, היום, קצת לפני שעת הסגירה, הגיעה למקום עבודתי גברת אחת שנראתה לי מוכרת באופן חשוד למדי, עד שפליטת פה טלפונית שלה גילתה לי את האמת המרה, היצור הבלתי נסבל שעומד מולי הייתה המורה שלי להיסטוריה אי-שם ב-1994. אותה מורה הייתה ידועה בהקפדתה הקפדנית ביותר על זמנים, תלמידים מאחרים לעולם לא הורשו להכנס לשיעורים, שבתורם מעולם לא הסתיימו אלא בדיוק עם הצילצול, חס וחלילה שישתחררו החוליגנים הקטנים שהיינו אל העולם הגדול ולו דקה אחת לפני הזמן. אז מה אם זה השיעור האחרון ביום שישי בצהריים? אבל כמובן שכמו בכל פוסט טוב (או לפחות בינוני) חייבת גם האירוניה להכות במוקדם או במאוחר וכך קרה שאותה מורה הייתה הסיבה היחידה והבלעדית בגלל יצאתי היום מהעבודה ב-20 דקות איחור משום התעקשותה להמשיך בקניות גם הרבה אחרי שעברה שעת הסגירה.