באמת חשבתם שאני אפספס נושא חם ראוי שכזה? לא שיש לי מושג מהם עשרת האלבומים הישראלים האהובים עליי, מהם עשרת האלבומים הלועזים האהובים עליי או למה למשקה בשם תמרינדי ששתיתי ביום רביעי במסעדה דרוזית מצויינת היה ריח של מטהר אוויר לשירותים, אבל לא זוטות שכאלו ירתיעו אותי מהמשימה הנכבדה הזו שתצריך אותי לעשות את המסע הארוך אל עבר ערימות הדיסקים האופפות את הסלון שלי, לברור מביניהן לפחות 10 ראויים במיוחד ולחזור לכאן עם תוצאות מספקות. אז אין נו פרטיקולר אורדר, הנה הם לפניכם:

10. עמיר לב-לפעמים אני מאושר. טוב, זה אמנם לא דיסק מושלם, אבל לפחות לטעמי זהו האלבום הכי טוב של אחד היוצרים הישראלים הכי ישראלים, הכי מוכשרים והכי טובים שיש כאן. עם 5 שירים שכל אחד מהם בקלות יכול להכנס לרשימת עשרת השירים האהובים עלי, עם כתיבה ריאליסטית ומדוייקת, עם משפטי מחץ, עם כתיבה מדוייקת ומפוכחת ועם קול עמוק וסדוק, עמיר לב נותן פשוט רוק משובח כמו שצריך. לא תמצאו להיטים באלבום הזה, אבל להיטים זה לאנשים חלשים, אנחנו כאן בשביל מציאות, לא?

9. איתי בלטר-השמש הרוח השד והים. אני יודע שאני מכוון די גבוה כאן, אבל האלבום הזה של איתי בלטר מזכיר לי הכלאה מוזרה אם כי מקורית למדי של לאונרד כהן, בוב דילן וטום ווייטס. כן, אני יודע שגם אמו של מר בלטר הייתה מתקשה להשמיע השוואות נכבדות שכאלו מבלי לחוש שהיא מעט מגזימה, אבל אין מה לעשות, כשאני שומע את איתי בלטר זה מה שעולה לי לראש. אז נכון ש-"סמי" נשמע כמו הספין-אוף על "גברת שרה השכנה" שבעצמו הוא ספין-אוף של "הוריקן" של דילן, אבל למרות זאת הדיסק עם אחד השמות הכי מקוריים שיצאו כאן מצליח להשאר מקורי למרות התחושה שכבר שמעתי כאלו דברים בעבר, "שיר בריחה", "הרגש הזה", "השמש הרוח השד והים" ו-"כמו שבראסנאס כתב" הם כולם פנינים אמיתיות, חבל רק שבארץ לא ממש יודעים להעריך מוסיקה טובה.

8. פורטיסחרוף-1900? האמת היא שכל דבר שפורטיסחרוף נגעו בו במשותף (וגם רוב הדברים שהם נגעו בהם בנפרד, אם כי לברי היו כמה נפילות קלות בשנים האחרונות) ראוי לאיזכור כשמדובר ברשימת האלבומים הגדולים ביותר, אבל לפחות בעיניי 1900? מתעלה מעל כולם. "ניצוצות" הפך לסוג של המנון מיין-סטרים, "אין קץ לילדות" הפך לקליימקס אדיר בכל הופעה, "אמריקה" ו-"חלום כחול" הפכו ללהיטי רדיו גדולים, אבל שני השירים הכי טובים באלבום נמצאים דווקא איפשהו באמצע. "הפוך" הדכאוני ונעליים החתרני/מטורף/הזוי הם לפחות בעיניי שניים משיאי כל הזמנים של הרוק בארץ.

7. דני רובס-פנים ושמות. מסיבה שאינה ברורה לי לגמרי, בכל פעם שעולה השם דני רובס אנשים נוטים לגחך כאילו מדובר בסוג של בדיחה, איזה מין שריד דבילי מהאייטיז המוזרות שלא ראוי ליותר מגיחוך. אותם אנשים, אגב, אם יקלעו אי-פעם להופעה של דני רובס, יגלו שהם מכירים בעל-פה את המילים לרוב השירים ושרובס, למרות העובדה שניכס לעצמו את תדמית הליצן שלא לוקח את עצמו ברצינות, הוא אחד הכותבים והמבצעים הכי טובים שהיו כאן. "זה לא אני" ו-"מחר הוא יחזור" שנכתב לאחיו שנהרג במלחמת לבנון הם שניים מהשירים הכי מרגשים שנכתבו בעברית (כל אחד מהם בדרכו שלו) ו-"מערבולת של אש" הוא אולי השיר העברי הטוב ביותר שמעולם לא שמעתם.

6. הדרה לוין ארדי-this is a true story/the rough cut. ככל שהקריירה של הדרה לוין הולכת ומתקדמת כך נדמה לי שכל האלבומים והשירים שלה נשמעי הרבה יותר מדי דומים אחד לשני. אני לא טוען לרגע שהמוזיקה שלה רעה חלילה, המוזיקה של הדרה בהחלט מצויינת, אבל כשהכל נשמע כל-כך דומה, כבר קצת קשה להתלהב מכל דיסק חדש שיוצא. ולכן, כל מה שנותר הוא להמשיך ולהתלהב מהראשון. עם פסנתר ולא הרבה מעבר לכך הדיסק נשמע כאילו הוקלט באיזה פאב ניו-יורקי שנמצא באיזו סימטה חשוכה ועמוס בטיפוסים קשי יום. דיסק מגניב ביותר עם נגיעות ג'ניס ג'ופליניות, מושלם לעיתות דכאון אלכוהולי, בעיקר בשעות הקטנות של הלילה.

5. אהוד בנאי-קרוב. חודשים שלמים משירותי הצבאי העברתי בויכוחים סוערים עם אנשים שטענו שאהוד בנאי והפליטים הוא האלבום הטוב ביותר של אהוד בנאי ולא קרוב, אבל אף אחד מהם לא הצליח להזיז אותי מדעתי. "האגס 1" הוא כנראה הדבר היחיד אי-פעם שהצליח לגרום לכופר חילוני, אפיקורס אוכל שרצים ושפנים, בועל נידות וחולירע כמוני להתקרב ולו במעט לדת היהודית. הדיסק הזה כל-כך ישראלי, מהטיול הגדול שאחרי הצבא ב-"רוחות הצפון", המשך בסמטאות העיר העתיקה ב-"הכנאפה מתוקה", דרך הקסם הגלילי של "אסתר" ועד הנגיעה היהודית של "האגס 1" והכל מבוצע בצוה מושלמת כל-כך. יש הרבה אנשים שמאסו או שאף פעם לא אהבו את אהוד בנאי, אבל לפחות בשביל הדיסק הזה הוא בין הגדולים שנוצרו כאן אי-פעם.

4.המכשפות-עד העונג הבא. לא ממש מקורי, אני יודע. האמת היא שבניגוד לכל עכברי המוזיקה האמיתיים, אני את הדיסק הזה גיליתי רק לפני חצי שנה בערך ואני די נבוך מהפיספוס עד היום. זה לא שלא שמעתי חלק מהשירים קודם וזה לא שלא הכרתי את הסיפור של הגירסה הישראלית של קורט קוביין, אבל אף פעם לא באמת הבנתי מה מונח לי מתחת לאף. נדרשו משהו כמו 10 שנים של טחינה תקשורתית בלתי-פוסקת ומתלהבת בכל מה שקשור לאלבום הזה ועוד קצת יותר משנה שבה הוא רבץ נטול התיחסות בתחתית ערימת הדיסקים שלי עד שנפל לי האסימון. "פחד אמיתי", אגב, נבחר בשבוע שעבר לשיר השבוע שלי וזכה להטחן עד דק בווינאמפ, אם ענבל פרלמוטר הייתה בחיים אני די משוכנע שהיא הייתה מתעלפת מהתרגשות.

3. מאמי-אופרת רוק. כן, שוב אייטיז, יש לכם בעיה עם זה? כל מה שאנשים זוכרים מהיצירה הנפלאה הזו של הילל מיטלפונקט זה את ה-"מאמי יא מאמי תפתחי את הרגליים, לשבעה מדוכאים, שבעה פלסטינאים", אבל קריאה קצת יותר מדוקדקת של המילים תגלה ששום דבר לא השתנה כאן מאז 1980, לא תושבי עיירות הפיתוח המקופחים, לא תאוות המלחמה, לא המצב הכלכלי המחורבן ולא ההנהגה ההזויה. גם אם המחזה הזה היה נכתב אתמול ולא לפני יותר מ-25 שנה הוא היה רלוונטי בדיוק באותה מידה. אם הייתי מבקר המוזיקה הפלצן שאני משתוקק להיות בוודאי הייתי כותב שמדובר בדיוק מצמרר של ישראל מודל סוף 2006 ושהילל מיטלפונקט הוא נביא זעם במובן הכי מילולי של המילה.

2. גבריאל בלחסן-רכבות. כבר כתבתי כל-כך הרבה על הבלחסן כאן שאני מרגיש טיפה שלא בנוח לכתוב עליו שוב, אבל הופ, עבר לי. אם הייתי מחליט גם לדרג את הדיסקים שבחרתי ולא סתם לרשום אותם בסדר אקראי, בהחלט יכול להיות ש-"רכבות" היה מתנוסס ליד הספרה 1. אלבום פשוט מבריק, נטול נפילות, חד וחותך ומדכא, כמו לראות תאונת דרכים ולא להיות מסוגל להסיט את העיניים מהפצועים והגופות. בתור מישהו שחולק עם כל העולם בערך את הפנטזיה הנדושה של להיות בלוויה של עצמי, התיאור של בלחסן את הלוויה של עצמו ב-"תלמי אליהו" פשוט מצמרר. הגאוניות המטורפת פשוט נשפכת מכל פינה באלבום הזה, כשהשיא, לפחות לטעמי, הוא ב-"בית חדש" וב-"אוקיינוס קפוא" המופלאים.

1. מאיר אריאל-שירי חג ומועד ונופל. ובמעבר חד לדיסק שאני לא אתפלא אם נמצא ברשימות של חצי מחובבי המוזיקה הישראלית. הכל כבר נכתב על "טרמינל לומינלט" ו-"שיר כאב", על הגאונות המילולית של מאיר אריאל ועל השליטה הוירטואוזית שלו בשפה העברית, אבל אני דווקא התחברתי יותר דווקא ל-"ארול". לפעמים, וכבר כתבתי על זה פוסט שלם פעם (די מזמן למען האמת, יש קישור ברשימה בצד ימין), אני די משוכנע שהשיר הזה נכתב עלי ושיום אחד ימצאו אותי מתחת איזה עץ אשכוליות או אקליפטוס עוג אחד וזה כבר לא יהיה כל-כך בסדר. עכשיו אני רק צריך למצוא את רוחיק.

זהו, נדמה לי. וגם אם לא, בין כה נעצמות לי כבר העיניים ומחר אני אשנה את דעתי ואחליף חצי מהאלבומים ברשימה הזו אם רק יהיה לי את הכוח לכתוב את הכל מחדש. אבל לא יהיה לי, אז זהו. בלי נדמה לי. נדמה לי.