אז אחרי שסיימתי להתלהב ממתנת יום ההולדת המגניבה שקיבלתי מהכנופיה בצורת אופה לחם שאינו חתול, אתמול אחר הצהריים הגיע החלק הקשה, לגרום לערימת הפלסטיק ומתכת המעוצבת הזו להוציא מעצמה כיכר שתהיה ראויה לאירוח המסורתי של יום חמישי בערב. שבתי מהעבודה לא שמח ולא ממש טוב לב באיחור של שעה מהמתוכנן וניגשתי למלאכה, חוברת ההדרכה, אני חייב לציין, הייתה מפחידה למדי והזהירה אותי באזהרות חמורות שלא לסטות ולו במילימטר מהמתכונים המצורפים שאם לא כן הלחם יתייבש, ישקע, יגלוש, יצא בצקי, יהפוך לקרוטונים או סתם יחשוב שאני לא מגניב. אי לכך ובהתאם לזאת, ולמרות ש-ייקה אני כבר לא אהיה לעולם התחלתי למדוד את כל המרכיבים לרמות דיוק מילימטריות ולהאכיל את אופה הלחם בהם בדיוק בסדר שנכתב במתכון תוך שאני מרהיב עוז ומחליף ללא בושה טבלית מרוסקת של ויטמין C שהייתה רשומה במתכון המקורי בכפית מיץ לימון כפי שיעצה לי אמא, לה קניתי מכונה דומה ליום ההולדת שלה.

אחרי שכל המרכיבים שחו להם בערימה מאובקת (בגלל הקמח) ולחה מעט (בגלל המים) סגרתי את המכונה, בחרתי את התכנית (לחם מלא), את סוג הכיכר (גדול), את מידת ההשחמה (בינוני) ולחצתי על התחל. המכונה חשבה לרגע ובאופן מפתיע למדי שהפתיע אותי באופן בלתי מפתיע הפכה תוך 20 שניות בערך את הערימה לגוש בצק עגלגל ותפוח. מסתבר שעשיתי משהו נכון כי המכונה מצאה את הבצק משעשע למדי והמשיכה להשתעשע בו משך כמעט 4 שעות עד שנמאס לה, אז הודיעה לי בציפצופים שאקח ממנה את הבצק שלה ואעשה לתבנית שלה אמבטיה בכיור, או משהו כזה. הפתעתי הבלתי-מפתיעה ממקודם הפכה לשוק רבתי כששלפתי את התבנית מהמכשיר ומתוכה נשלפה כיכר לחם ריחנית ומהבילה. הלחם, כיאה ללחם מקמח מלא, או כך לפחות טענה הכנופיה, היה מוצלח ביותר ודחוס בדיוק במידה.

הבעייה היחידה, כפי שעלה במוחי היום בבוקר עת שקלתי להכין לעצמי עוד כיכר קטנה לארוחת בוקר, היא שמכונה כזו מפתחת עד לדרגת אומנות את הסבלנות ואומנות דחיית הסיפוקים. רק המחשבה על כך שיש לי אפשרות לאכול לחם טרי ומשובח בכל דקה שרק ארצה אם רק אחכה (כמעט) 4 שעות יכולה להוציא אותי, בתור אדם סבלני בדרך כלל, אבל לא עד כדי לחכות (כמעט) 4 שעות לסיפוק היצר ללחם, מדעתי המפוזרת. ועכשיו, אם תסלחו לי, אני אלך להתייסר עוד קצת בדיכוטומיה שבין הפלא החדש שרובץ במטבחי לבין העובדה שאחרי ארוחת ערב משביעה, אני לא ממש רעב וגם לא אהיה בעוד (כמעט) 4 שעות.