בדרך כלל כשאני פותח את דף העריכה כדי לכתוב על מוזיקה אני עושה את זה כדי לכתוב דברים טובים, בעיקר על אמני שוליים שלא זוכים לחשיפה גדולה מדי, אבל הפעם יש לי דווקא משהו אחר להגיד. כמעט בכל סיכום שנה שמכבד את עצמו יצא לי לקרוא על הדיסק 1:1 כדיסק השנה במוזיקה הישראלית (לפחות מחוץ למעגל הגלגל"צים למיניהם), הדיסק עצמו הוא פרוייקט שנעשה משיריו של בחור בשם ערן בר-גיל ומבוצע על-ידי להקת דבק, מור שטייגל ועוד אי-אילו מוזיקאים שאמורים להיות מוכשרים ביותר. את הדיסק, אגב, קניתי לפני כמה חודשים בעקבות המלצות חמות מאוד של כמה וכמה אנשים שאני מעריך מאוד את דעתם בתוספת ביקורות אינטרנטיות נלהבות ביותר בכל קנה מידה אפשרי.

שלא יובן לא נכון, הדיסק עצמו לא דיסק שאפשר להגדיר אותו כגרוע, הוא בוודאי טוב יותר מכל המירי מסיקות והסאבלימינאלים למיניהם שממלאים את גלגל"צ וערוץ 24, אבל השילוב בין העיבודים הפשוטים והמשעממים (שלא לומר גלגל"צים ומיינסטרימיים) לבין המילים המתחכמות מבלי להיות מספיק מתוחכמות ברוב השירים פשוט הופך את הדיסק הזה לעוד סנטימטר מבוזבז במדף הדיסקים שלי. הוא לא ממש מיוחד או שונה, הוא לא מסעיר ולא מעורר מחשבה ואין בו איזושהי נגינה וירטואוזית או ביצועים מיוחדים, במילה אחת-סתמי. אז נכון שאלבום שלם שמוקדש לשירי משורר, מכובד ככל שיהיה, אמור לתת לו סוג של חותמת איכות והטקסטים בהחלט לא-רעים, אבל מכאן ועד להפוך את האלבום לאלבום השנה? ועוד בקונצנזוס עד כדי כך רחב, עד כמה שקונצנזוס מחוץ לקונצנזוס יכול להיות רחב? לא מובן ולא ברור, בעיניי לפחות.

אבל כדי שלא לסיים את הפוסט עם טעם לא טוב, תרשו לי בכל זאת המלצה קטנה. אמנם סביר להניח שהיא לא הדבר הכי מסעיר שתשמעו בחייכם, אבל בתור פסקול שקט ונעים ליום חורף היא בהחלט מוצלחת, לטעמי לפחות.