אחד הדברים המוצלחים ביותר בדירה החדשה (יחסית) שלי, דבר שלמרבה הפלא גיליתי רק בשבועות האחרונים, הוא האגוזים. ברדיוס של כ-100 מהמאורה החדשה עומדים להם משהו כמו 10 עצי פקאן שבדיוק בעונה הזו של השנה משירים כמויות מופלאות של אגוזים, רובם נוחתים על הרצפה ומיעוטם על הראש שלי, אבל זו לא הנקודה החשובה כרגע. רובנו, ובכלל זה אני כולל גם אותי, טועמים רק את הפקאנים שנמכרים ארוזים בסופרים למיניהם, שהם בהחלט מוצלחים, אבל גם הם לא מדגדגים את קליפותיהם של האגוזים הטריים שנשרו עכשיו מהעץ. אז בימים האחרונים אני מבלה חלקים נכבדים מאחר הצהריים שלי בשיטוט מתחת לעצי הפקאן, נובר בין העלים היבשים שנשרו ומציג לסביבתי הקרובה רושם משכנע ביותר של תמהוני.
אחרי שמילאתי את כיסי באגוזים, בדיוק כמו בשיר מפסח רק שבפסח אין אגוזים (או לכל הפחות לא פקאנים), אני חוזר הביתה עם בליטה חשודה בכיס ומתחיל במלאכת הפיצוח. הם היו לי קצת יותר שכל וכושר דחיית סיפוקים אין לי ספק שקודם כל הייתי מפצח את כל האגוזים, אחר כך עושה איתם משהו שימושי כמו לשים אותם בסלט או בתוך אחת מכיכרות הלחם שאני נוהג להכין על בסיס קבוע יותר משציפיתי. אבל יתר שכל או כושר דחיית סיפוקים הן לא שתיים מהתכונות בהן בירכה אותי הגנטיקה, שיניים חזקות ותאבון בריא לעומת זאת, הם בהחלט כן ולכן את שעות אחר הצהריים המאוחרות אני מבלה מול המחשב, מפצח אגוזים בשיניים ולועס במלוא המרץ עד שכואבת לי הבטן או עד שנגמרים האגוזים.
בתחילת העונה, אני חייב לציין, המצב עוד היה קשה יותר, אנשים נוספים פרט אלי התגודדו מתחת לעצים ואספו את האגוזים, אבל ככל שהעונה נמשכת הגימיק נעלם ומשאיר מאחוריו רק את ההארד-קור של חובבי הפקאנים בסביבה, קבוצה קטנה וקיצונית בדעותיה שכוללת כרגע בעיקר אותי וזקנה אחת מהבניין ליד שמסתכלת עלי מהחלון במבטי שטנה בכל פעם שהיא רואה אותי אוסף את האגוזים. עוד תגלית מעניינת שנחשפה בעזרתה האדיבה של אותה זקנה היא שאלוהים, בניגוד לסברה הרווחת, דווקא לא נותן אגוזים למי שאין לו שיניים, בעיקר מהסיבה הפשוטה שמי שאין לו שיניים כבר זקן מדי מכדי להתכופף לאסוף אותם. ועכשיו, אם תסלחו לי, אזלו לי כל האגוזים ואני צריך ללכת להכין רוטב ניסיוני לפסטה, הייתי משתמש במתכון אבל עוד לא מצאתי ולו אחד שכל מרכיביו מצויים במזווה המתרוקן שלי, דיווח על הכשלון-בהמשך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
