אז כפי שדיווחתי לכם אך לפני כמה שעות בלבד, אחרי דיונים ארוכים עם עצמי חשתי שאני בשל לעבור לשלב הבא במערכת היחסים המקרטעת עם עולם המטבח ולשלוח ידי אל הסיר והמחבת בתקווה שתצא משם ארוחת ערב בצורת פסטה עם רוטב עגבניות. מכיוון שכאמור, לא מצאתי שום מתכון שכלל אך ורק מרכיבים שהיו בהישג ידי נאלצתי בצער רב וביגון קודר לשלב שתי מיומנויות בהן אני חלש כמעט כמו בבישול ואולי אף מעט יותר-אילתור ותפילה. אחרי סקר קצר שערכתי במטבח גיליתי שהמוצרים העומדים לרשותי שעלולים בצורה כזו או אחרת להכלל ברוטב לפסטה עומדים על קופסת שימורים אחת מלאה בעגבניות קלופות, כמה שיני שום (4 ליתר דיוק), כמה בצלים, כמה ענפי בזיליקום, שקית פתיתי פרמזן, חמאה וקופסת שימורים נוספת, הפעם כזו המלאה בפטריות שמפיניון שלמות. הכנתי את השטח לקרב ויצאתי למלחמה חמוש בסכין הגדולה ביותר שמצאתי, מעט אופטימיות, קורט מחשבות ציוריות על דימויים הולמים לפיאסקו הממשמש ובא וערימה מכובדת של נשנשת ערב במצב אפוי למחצה.

פתחתי הישר במתקפה חזיתית כשהנחתי את המחבתסיר (יצור כלאיים בין מחבת לסיר, עמוק מדי מכדי להקרא מחבת, רדוד מדי מכדי להמנות על הסירים וישן מדי מכדי להקרא באופן כללי, אבל זה מה היה) על הכיריים עם מעט שמן זית וחיזקתי את רוחי בשתי פטריות שמפיניון. קצצתי את שיני השום והשלכתי למחבתסיר, השום ביעבע לו בעליצות ואני בחרתי לי בצל שמנמן ותקפתי אותו בברוטאליות עם הסכין. עד שסיימתי לבצע בו את זממי השום כבר החל להזהיב, סימן שאחרי צפייה מרובת שנים בצחי בוקששתר היה ברור לי שהעיד על כך שזה הזמן לחרוך את הבצל. הבצל, למרבה הפלא, הזהיב מהר מהצפוי ומכאן בעצם החלה ההתדרדרות כששמתי לב להזהבה הדוברת הבנתי שאין מנוס אלא לשפוך פנימה את העגבניות, פתחתי את הקופסה בזריזות ומבלי לבדוק יותר מדי רוקנתי את תוכנה פנימה. אם הייתי טורח להסתכל לתוך הקופסה מעט קודם הייתי מגלה שפרט לעגניות היא מכילה גם כמות נכבדה למדי של נוזלים, עניין שיהפוך את הרוטב המתרקם והולך שלי למרק עגניות דליל, אבל לא עשיתי כן והתוצאה, כצפוי, הייתה מרק.

נחוש בדעתי שלא להשבר החלטתי שאם ישנם יותר מדי נוזלים במחבתסיר לא יהיה מנוס מלנשנש עוד 2-3 פטריות ולאדות את הנוזלים הסוררים וכך עשיתי כשהגברתי מעט את החום עד שכל התערובת החלה לבעבע. בשלב זה תהיתי לעצמי האם זה הזמן הנכון להוסיף את הבזיליקום או שמא יש להמתין עד לסוף תהליך הבישול, מכיוון שלא זכרתי אף רמז לעניין בכתביו המצולמים של הבוקששתר החלטתי על דעת עצמי תוך הימור גמור ומוחלט להוסיף את העלים כאן ועכשיו וכך אכן עשיתי. כ-20 דקות מאוחר יותר, הרוטב כבר הספיק לאדות מחצית מתכולת הכנרת (גיב אור טייק א פיו דליים) ולהגיע לרמת סמיכות שהייתה קרובה למדי ללהשביע רצון ולפיכך החלטתי להעשיר את הרוטב בחתיכה נאה של חמאה ואת עצמי בעוד איזו פטרייה או שתיים, בדיוק כפי שראיתי את הבוקששתר עושה לפני כמה ימי שישי. טעמתי את הרוטב והוספתי קצת מלח, פלפל וסוכר בשביל הטעם. על הדרך הרתחתי גם מים בסיר לטובת הפסטה (רביולי במילוי גבינה ובטטה) והעברתי את המחבתסיר לכירה השנייה לבעבע עוד מעט בזמן שהפסטה מתבשלת על הכירה המרכזית. שתי וחצי דקות מאוחר יותר, הפסטה כבר נחה בכלי הגשה מהודר (קופסה  מלבנית גדולה של כתר, מהאלו עם המכסה הכחול), שפכתי עליה בעדינות את הרוטב, פיזרתי את פתיתי הפרמזן, עירבבתי טוב-טוב וטעמתי.

התוצאה, למרבה הפלא, הייתה משהו שלפחות לדעתי חלקים נרחבים באוכלוסיה היו מגדירים כ-"אכילה מינוס" כשרבדים רעבים יותר בסביבותיה הפחות בררניות של ארץ הקודש היו עשויים אפילו להגדיר אותה כ-"ארוחת ערב". אמנם בתור האב הגאה של המנה המוזרה הזו אני לא האדם האובייקטיבי ביותר להעיד על טיבה, אבל בתור מישהו שכבר הספיק לזרוק סירים שלמים של מזון לפח אחרי ניסיונות קולינאריים כושלים אני רק יכול להניח שמה שיצא היה פחות גרוע מפעמים קודמות ובהפרש ניכר למדי. אם הדבר ראוי למאכל אדם או שסתם הייתי רעב, כנראה שלעולם לא נדע.