אז אני יושב לי באמצע היום על כורסת המחשב שלי, משתעל, מפיץ חיידקים (או שמא וירוסים?) על כל סביבותי ומפלרטט עם השיא הישראלי לרביצה תחת הפוך בפיג'מה. השיא הישראלי עדיין רחוק ממני כנראה מכיוון שאני נמצא בפוזה המגרה הזו אך מזה יומיים ומחר כנראה יגיע גם זמני לחזור לעבודה, אבל עד אז יש מספיק זמן ל-3 פוסטים מיותרים לכל הפחות. אז במה נתחיל? אחרי 12 יום בלי פוסט בכלל, שבועיים בלי זמן פנוי כמעט לחלוטין ומי יודע כמה חודשים אחרי בלי פוסט ראוי בפרט הייתי רוצה להגיד שיש הרבה חדש אבל אם להיות כנה עם עצמי ואיתכם זה יהיה עיוות קל של המציאות בואכה שקר גס וחסר מצפון.

אז מה בכל זאת קורה? מגמה מעניינת נרשמת בשוק הבשר עם מספר בלתי מבוטל, באופן יחסי, של נשים צעירות המשוכנעות שאני האביר על הסוס הלבן שלהן (או כל קלישאה מופרכת אחרת שתבחרו) בעוד שאני משוכנע באופן בלתי ניתן לעירעור שהן לא רוטב השום הקטיפתי לסטייק האנטריקוט שלי. המצב הבלתי רגיל ואף חריג הזה מעמיד אותי בדילמה מוסרית שהעסיקה את המין הגברי מאז ומעולם, האם לזיין, לזרוק ולהסתכן ביסורי המצפון שאחר כך או שמא להיות ג'נטלמן, להגיד "לא תודה" בנימוס ולהשאר, באופן המילולי והמטאפורי כאחד, עם הזין ביד? אז אחרי שבחנתי את הסוגיה המוסרית הנעלה הזו, ניסיתי את שני צדדיה, בחנתי אותם בקפידה ולעומק ושקלתי את הנושא בכובד ראש אני יכול לבשר לכם ולכן שהמצב הוא מצב קלאסי של lose-lose situation. שהרי אם אלך עם המוסר המקובל ואהיה ג'נטלמן, אני עלול להכניס את עצמי ל(עוד)תקופת יובש מייבשת ועגמומית בעוד שאם אלך אם היצר ואטביל את  הבאגט לא רק שאסתכן ביסורי המצפון אלא גם שברוב המקרים גם אאלץ (שוב) להטריד את ראשי הקטן בדילמה מוסרית ואתית כבדה לא פחות, האם סקס גרוע עדיף על בלי סקס בכלל או להיפך? מעניין אם קאנט ושפינוזה אי פעם טרדו את בינתם בסוגיות ממין זה.

תוך כדי הסימפוזיון המוסרי זוטא שפיתחתי עם עצמי נזכרתי שאך לפני יומיים נחתו בתקליטייתי 4 דיסקים חדשים פחות או יותר, לא כולם שווים את המקום המבוזבז בשרתים של נענע, אבל לאור הזמן המיותר בשפע שיש באמתחתי וחובת הדיווח שהוטלה עלי על ידי, אני מטיל את רשמי בפניכם. לצורך העניין נתחיל מהרע, נמשיך את המוזר, נעבור במוכר ונסיים במשובח. הרע, לצורך העניין, יהיה אלבום בשם blondub של בחורה בשם אורלי פרידר. אם להודות על האמת אין לי ולו שמץ של מושג למה הוספתי את האלבום הזה לרשימת הקניות שלי, אני בקושי זוכר שעשיתי זאת מה שהפתיע אותי מעט כשפתחתי את החבילה ביום שני, אבל את הצ'אנס נתתי לו ולחוש הניבוי המוזיקלי שלי שפיספס הפעם ובגדול. דיסק מיותר ומאכזב, כזה חוסר חיבור בין עיבודים מוזיקליים (סבירים לכשעצמם) לבין שירה וטקסטים (בינוניים למדי) לא יצא לי לשמוע כבר די הרבה זמן, ובתור אחד שמוריד מהסולסיק כמעט כל מה שהוא לא מכיר, זה הישג בלתי מכובד בעליל. פוטנציאל אמנם קיים, אבל הוא לא רב למדי לעניות דעתי הבלתי-קובעת והוא גם ממש לא ממוצה.

המוזר שבחבורה היה בחור בשם עמית פוזננסקי שהוציא דיסק בשם "חיי המתים" שכולו עיבודים לשירי חנוך לוין. הסגנון עצמו מזכיר משהו שבין אביתר בנאי (הלא-ממש-אהוב-עלי) לבין שלומי שבן (האהוב עלי עד מאוד) והטקסטים עצמם נעים בין גאונות צרופה לבין גאונות מהסוג המוזטלי-מיתולוגי הזכור בוודאי לותיקי הבלוגספירה שבינינו. קשה לי להחליט האם הדיסק ראוי להמלצת המערכת (קרי-אני) או לא, אבל אין ספק שהוא מעניין ביותר. העיבודים עצמם מוצלחים כשהדבר העיקרי שהפריע לי הוא הקול של פוזננסקי שנשמע, למרבה הצער, קרוב מדי לגילדת הזמרים-כואבים-רגישים כמו בן ארצי ואביתר בנאי שדי הגעילו אותי עוד בשנות ה-90.

ועכשיו לשני הטובים שבחבורה. על שרה סיני כבר כתבתי כאן לפני כמה שבועות ובהתחשב בעובדה שהדיסק שלה הוא אחד החביבים עלי בשבועות האחרונים היה זה רק ראוי שארכוש אותו, מה גם ש-29.90 ש"ח הם בהחלט לא מחיר שאי-אפשר לעמוד בו. אחרון חביב שהציל ברגע האחרון את גאוותו הפגועה של חוש האיתור המוזיקלי שלי היה "בלוז קוסמי" של אילן וירצברג עם טל וייס. על טל וייס כתבתי כאן כבר די מזמן, מאוד אהבתי את האלבום שלה BackcaTALog, לא מעט בזכות הקול הנהדר שלה. אז באלבום הזה הלבישו את הקול הנהדר הזה על אילן וירצברג, בחור לא כל כך צעיר אבל מאוד מוכשר שמסתובב בשטח מבלי לעורר יותר מדי תשומת לב כבר די הרבה זמן. אז מה היה לנו? רוק בלוזי מצויין? יש. טקסטים טובים? יש. קצת גיטרות מנסרות? יש. הקול החלומי של טל וייס? יש. בלי ספק, אחת הרכישות המוצלחות ביותר שהיו לי בזמן האחרון והמלצה חמה במיוחד.