Who has dressed you in strange clothes of sand
Who has taken you far from my land
Who has said that my sayings were wrong
And who will say that I stayed much too long?

Clothes of sand have covered yor face
Given you meaning but taken my place
So make your way on down to the sea
Something has taken you so far from me.

Does it now seem worth all the colour of skies
To see the earth through painted eyes
To look through panes of shaded glass
See the stains of winter's grass.

Can you now return to from where you came
Try to burn your changing name
Or with silver spoons and coloured light
Will you worship moons in winter's night.

Clothes of sand have covered your face
Given you meaning but taken my place
So make your way on down to the sea
Something has taken you so far from me.

לפעמים, כשאני ממש מבואס, אני פותח את הווינאמפ (מה לעשות, המערכת רחוקה כ-3 צעדים ממקום מושבי הקבוע מול המחשב, וכשאני מבואס אז שלושת הצעדים האלו נראים מאמללים יותר ממסע כומתה) ושם את השיר הזה. השיר הזה, כמו רוב השירים של דרייק, עצוב למדי, אבל זו לא עצבות של אומללות ורחמים עצמיים, זו עצבות של השלמה עם החרא שיש בעולם, לא עצבות שבאה בדמעות וצעקות אלא כזו שיוצאת בשקט, עם חיוך קטן ומריר ואבן קטנה ומעיקה על הלב. דווקא העצבות של הזמר הזה, שהפסיק לחיות בדיוק 5 שנים לפני שאני התחלתי, עושה לי קצת טוב בלב בצורה שקשה לי להסביר אותה, כי באמת לא ברור לי איך שירים כל-כך עצובים של אדם כל-כך עצוב יכולים לעשות למישהו טוב בלב, אבל זה מה שהם עושים, לי לפחות.