עכשיו כשאני חושב על זה, אני בהחלט יכול לקשר באופן הדוק את תחילת השקיעה של הבלוג הזה (ובינינו, לא שנקודת הפתיחה שלו הייתה על הגג של עזריאלי או משהו כזה) פחות או יותר עם התקופה בה עברתי מהמאורה הישנה והטחובה שלי לדירה הקצת פחות ישנה, קצת פחות טחובה והרבה יותר חביבה. אולי היה שם משהו במאורה הזו, בתרכובת היחודית של האבק או בגוון המיוחד של החלודה שציפתה את צנרת המים החמים בבניין שהביאה לי את מוזת הכתיבה שעברה מאז, אבל איכשהו בחודשים האחרונים המוזה הזו פשוט נעלמה. אז בהעדר מוזה או מוטיבציה לכתוב החיים שאין לי אני נאלץ לעשות מה שעשו אבותינו בעיתות מצוקה, רעב ואוגוסט-לפתוח בקבוק גולדסטאר קריר הישר מהמקרר ולספר לכם בהתלהבות על התוספות החדשות לדיסקיה המתרחבת. מי שיצליח לעשות פרצוף מתעניין עד סוף הפוסט, אפילו אם לא משכנע במיוחד, יזכה בבקבוק גולסטאר צונן הישר מהמקרר שלי אותו יוכל לשמור, לשתות או למחזר לבחירתו.

אז מה לא יהיה לנו? ברשתוכם נדלג על ההוצאה המחודשת והכפולה לאלבום המצויין "יחס חם" של דני ליטני, על "גג" של ג'ירפות שלא אהבתי בהתחלה אבל אחרי עוד כמה השמעות הגעתי למסקנה שהוא ראוי ביותר ולכן צירפתי אותו לרשימת הקניות, על רונה קינן שכל הסופרלטיבים שנשפכו עליה היו מוצדקים ביותר לטעמי ועל עובדיה חממה ששירו "אנא בכח" (בו משתתף גם אהוד בנאי יקירי) אותו שמעתי ברדיו הרשים אותי מאוד והאלבום עצמו חיזק אצלי תחושה סמויה שלעיתים, גם אם ישנם סימנים המורים אחרת, עדיף שלא לקנות אלבומים של אמנים עם שמות בלתי-מגניבים רק בגלל שהשמות שלהם בלתי-מגניבים.

אז מה נשאר לנו? החשמליות, הדס דגול וטל וייס. החשמליות, לפחות בשמיעה ראשונה, לא הרשימו אותי יתר על המידה, אולי זה בגלל שהאלבום נשמע די מונוטוני למי שלא מקשיב למילים ואני, בתור מישהו שנוהג להקשיב למוזיקה שלו ברוב המקרים תוך כדי עשיית 2-3-4 דברים אחרים, קולט בשמיעה ראשונה יותר את המוזיקה ואת הטון של הזמר מאשר את המילים, אבל בשמיעות הבאות האלבום הזה בהחלט תפס אותי. ברגע שנכנסים לדקויות שלו ומקשיבים למילים הוא מעניין הרבה יותר, העיבודים נשמעים הרבה פחות מונוטוניים וחוזרים על עצמם והמילים, שהן הצד החזק באלבום, זוכות לכבוד המגיע להן. בלי ספק אחת הרכישות הטובות של התקופה האחרונה. שירים מומלצים-"אחר כך בא הגשם" (שיר הנושא של האלבום) ו-"הסיפור העצוב". 

הדס דגול לעומת זאת, היא מקרה שונה לגמרי. קשה מאוד להתעלם מהקל שלה שיש לו המון נוכחות וקשה מאוד להשאר אדיש אליה. מבחינה ווקאלית היא מזכירה משהו שבין מירי מסיקה (שעל אף כל מגרעותיה, יש לה קול בכלל לא רע) לבין יהודית תמיר הזכורה מאוד לטוב משירים כמו "החזיון לפרנצ'סקו גויא" עם אהוד בנאי, "אנחת האדמה" שנכתב גם הוא ע"י אהוד בנאי וקצת פחות לטוב מ-"רומיאו" הלעוס וטחון עד אין-קץ. אבל לא ביהודית תמיר עסקינן אלא דווקא בהדס דגול. אז כאמור, קול עם הרבה מאוד נוכחות אבל בניגוד לגברת מסיקה והטקסטים הבנאליים, שלא לומר משעממים, שלא לומר שמישהו יכבה כבר את הזוועה הזו, הטקסטים של דגול הרבה יותר מעניינים, העיבודים הרבה פחות בומבסטיים ומפוצצים והרבה יותר מחמיאים לקול שלה ולמרות שאני די משוכנע שיהיו לא מעט אנשים שלא יאהבו את הסגנון, בעיני מדובר בהחלט במציאה ששווה לעקוב אחריה. המלצה חמה-"בגדד".

ואחרונה חביבה-טל וייס. כבר כתבתי עליה כאן מבלי שתירשם איזושהי התלהבות חריגה אבל כל זה לא אומר שאני אל אמשיך לנסות, אולי בסוף עוד יפול האסימון למישהו. האלבום השני של טל וייס, שנקרא כדרכם של אלבומים ראשונים בשמה של הזמרת (וזאת לעומת האלבום הראשון שנקרא backaTALog) הוא אלבום הרבה פחות פופ-י ונשמע הרבה יותר מגובש מהאלבום הראשון. הקול של וייס עדיין נהדר, הטקסטים (כולל "ישן אדם" הנהדר שנכתב ע"י דוד אבידן) מוצלחים יותר והעיבודים הרבה פחות אלקטרוניים והרבה יותר מינימליסטיים מה שרק מחמיא יותר לקול (המצויין כאמור) של וייס. המלצות-"ישן אדם", "כחול מההר" והגירסה החדשה ל-"איך לומר לך" שהיה השיר החביב עלי באלבום הקודם.

נ.ב.

לגבי הפרוייקט המובטח, אין לי כוח כרגע, אולי זה עוד יגיע מתישהו (yeah right...).