לא, אני לא מתכוון לחלוק איתכם כאן מור"קים על חבורת גברים מסוקסים שיצאו להגן על המולדת, גם לא למחות כנגד הניצול שעושה המדינה באזרחיה גם אחרי שסיימו את שירות החובה שלהם. המילואים שלי הסתכמו ב-4 ימים שמתוכן הייתי בבסיס אולי 30 שעות, ומתך ה-30 שעות האלו, לא יותר מ-5 עברו במילוי תפקידי (שאותו מטעמי סודיות לא ניתן לחשוף כאן, רק ארמוז שמדובר במשהו מרגש הרבה פחות מההילה שמעטה הסודיות מעניקה לו) ואת השאר העברתי בהחלפת חוויות מהטיול למזרח, התעדכנות ברכילות האחרונה הנוגעת לחבר'ה, צפייה בטלוויזיה ומשחק שש-בש. כן, אין ספק שצה"ל מפיק את המקסימום מאנשי המילואים שלו.

בין כל העיסוקים המאוד-מרתקים-אם-כי-לא-ממש-מעשיים האלו, ניסיתי גם "לבדוק את השטח" אצל אחת החיילות שהעבירו איתי את משמרות הלילה הדלילות באירועים. לא ברור לי למה, אבל חיילות עושות לי את זה, אבל לא החיילות שמגיעות כל בוקר לבסיס במדי א' הדוקים (ואיפלו הדוקים מאוד) שלא יוצאות מהבית בלי שנת היופי שלהן, מאופרות ומצוחצחות, דווקא החיילות היותר מרושלות, במדי ב' רפויים, מבט עייף ופנים אדומות משינה חטופה על מזרן באחד המשרדים האחוריים, דווקא אלו עושות לי את זה. אני תמיד מעדיף לראות אנשים בלי המסיכות וההגנות שלהם, בלי ההתייפיפות וההצטעצעות המיותרות, תנו לי בני-אדם נטו, אנשים שבין אם מעייפות ובין אם מאידאולוגיה מאסו במסיכות ומציגים את עצמם כמו שהם, גם חיצונית, וחשוב יותר-פנימית.

עם אותה חיילת לא יצא שומדבר כמובן, לפי כל הרמזים (ולא שאני מומחה גדול בקליטת רמזים, למעשה אני אחד המומחים הקטנים ביותר שאני מכיר, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר), היא פשוט לא מעוניינת, אולי אלו הפרשי הגילים, אולי המרחק הגיאוגרפי, ואולי "זו לא היא, זה אני", כך או כך, יצאתי מהמילואים מבלי שזכיתי בשום תרומה מהותית לחיי, לפחות שיחררו אותי יום מוקדם...

ואסיים בנימה אופטימית עם משפט יפה, משפט שאני אומר לעצמי בכל פעם שאני כבר חושב להתייאש מהמין הנשי (ותודה ל-ר. שלימד אותי את המשפט הזה): "יום אחד, גם לי תהיה מישהי, אפילו כמה...".