בוקר. בחוץ, השמש רק מציצה לה מאחורי האופק, הציפורים מצייצות ציוצים ראשונים של בוקר, ואני-על המיטה. ראשונות מתעוררות האוזניים, הטלפון מצלצל ומחריד אותן, אני טורק אותו מתוך שינה. אני יודע שאני צריך לקום לעבודה, אבל חלקים ממני מתעקשים להצמד למזרון. אני מצליח במאמץ עליון לנתק יד אחת מהמזרון רק כדי לגלות שהשנייה החליטה לגלות יוזמה ראויה להערכה, תפסה כרית ושמה אותה על הראש שלי. 3 דקות מאוחר יותר, אני ברובי מחוץ למיטה, ליתר דיוק, הצלחתי להתיישב ורגל אחת שלי הגיעה למצב של תפקוד כמעט מלא, אני רוצה לישון. מדשדש למקלחת. אצבע קטנה ברגל, שולחן, מפגש מיותר, כואב. במצבי הנוכחי לוקח לי 2-3 דקות לעבור את 5 המטרים שמפרידים ביני לבין המטרה, אבל בסופו של דבר אני מגיע, מצחצח שיניים, מתעורר 5 דקות מאוחר יותר כשהקצף של המשחה נוזל מזווית הפה, שוטף פנים.

בחזרה לחדר השינה, מתלבש על אוטומט, יוצא מהחדר ונועל את הדלת. פותח את הדלת, חוזר פנימה, נועל נעליים, יוצא שוב החוצה. שמש. מסנוור. כואב בעיניים. רוצה לישון.  הולך לעבודה, 10 דקות הליכה במצב נורמלי, אבל עכשיו בוקר, 20 דקות מינימום. בדרך מישהו קורא לי, "בוקר טוב!", אני מניף יד ומחייך חיוך של בוקר, בעוד 20 שניות אני כבר לא אזכור שזה קרה. מגיע לעבודה, מחבר מפתח, יד ומנעול, דקה מאוחר יותר, השער נפתח, אני נכנס וסוגר אותו אחריי. עוד 20 מטר ואני כבר אוכל להתיישב במשרד, להתעלם מכולם ולהרגיש מאוד אומלל ומלא רחמים עצמיים, אבל אז אני פוגש את הבוס האידיוט, הוא רוצה שאני אעשה משהו לפני שאני נכנס למשרד, אני מאחל לו בליבי שיקבל טחורים, ממלא את המטלה חסרת המשמעות, נכנס למשרד, מתמוטט על הכסא ומנמנם לי במשך כמה דקות.

סתם עוד בוקר.