טוב, אחרי עיון קצר בפוסטים הקודמים, הגעתי למסקנה הבלתי-נמנעת שאני עשוי להצטייר לקוראיי כטיפוס רטנוני ודכאוני מעט, רושם שלמרות שיש לו אחיזה לא מעטה במציאות, אינו מייצג אותי באופן מלא, ולכן החליטותי פה אחד לשתף אתכם בחוויית הבאנג'י שלי. כבר כמה וכמה שנים שאני מרגיש איזושהי התרגשות בלתי מוסברת כשאני עובר ליד מקומות גבוהים, בכל פעם שאני מסתכל למטה מאיזה גג גבוה או ראש של איזה צוק מזדמן, עולה בי המחשבה "מעניין איך זה יהיה לקפוץ למטה, להרגיש את תחושת הריחוף, אפילו רק לכמה שניות...", לפני שנתיים קמתי ועשיתי מעשה. מיד כשהגעתי לנפאל צדה את עיני מודעה על הבאנג'י הגבוה בעולם, 164 מ', סימנתי לי את הסוכנות וטיילתי לי עוד חודש (שכלל טרק אחד של 16 יום והיכרות מעמיקה עם מיטב מסעדות התיירים והפאבים של קטמנדו ופוקרה) עד שהחלטתי שזהו, אני הולך על זה. נכנסתי לסוכנות והודעתי להם חגיגית שאני רוצה לקפוץ באנג'י, "פעם ראשונה?" שאל אותי הנפאלי באנגלית רהוטה (מסתבר שהוא בילה כמה שנים בניו-זילנד), "כן." עניתי, חיוך ערמומי מצידו. אחרי 70 דולר ו-3 חתימות על מסמכים שקובעים שאם חו"ח ייגרם לי נזק בכל דרך שעורכי הדין המקומיים הצליחו לחשוב עליה, החברה תהיה פטורה מאחריות מאוחר יותר, הייתי עם כרטיס בכיוון אחד ל-"last resort", המוצא האחרון.

חשבתי שברגע שאקנה את הכרטיס, הפחד יתחיל לחלחל, אבל באופן מפתיע, נשארתי שאנן ורגוע, עדיין לא מודע ממש למה שהולך לקרות, אבל בטוח לחלוטין שזה יגיע בבוקר כשאקום לתפוס את האוטובוס באתר. ב-6 לפנות בוקר צילצל השעון המעורר, קפצתי מהמיטה מחפש את אותה תחושת פחד, אבל כלום, נאדה, גורנישט מיט גורנישט. גם העלייה לאוטובוס והפגישה עם עשרות התיירים העצבניים שלכולם זו הייתה קפיצה ראשונה לא שינתה כלום, נשארתי שליו ורגוע באופן שהתחיל להדאיג אותי מעט. אחרי 3 שעות באוטובוס, הגענו למקום, הדבר הראשון שראיתי היה הגשר. מדובר בגשר תלוי, מזכיר בצורה את הגשרים מסרטי אינדיאנה ג'ונס, אלו מהסוג שנוהג להקרע וליפול בדיוק ברגע הלא-נכון, אבל הגשר שלי היה עשוי דווקא כבלי מתכת שנראו חזקים למדי, עברתי על הגשר לצד השני שבו היה אתר הנופש, הסתכלתי למטה בדרך, מסביבי כבר התחילו יבבות הפחד, ואצלי? כלום. שומדבר. בשלב הזה כבר ממש התחלתי לדאוג, אני הולך לקפוץ מגשר של 160 מ', וזה לא מזיז לי, מוזר. מייד אח"כ-שקילה כשאת המשקל רושמים בטוש על היד, כדי שלא יהיו טעויות עם אורך החבל וגם כדי לבאס את הבנות שהתפנו באופן מיידי מכתיבת הצוואות כדי לקטר על מר גורלן.

עליתי על הגשר בקבוצה הראשונה, הצוות הניו-זילנדי הכין את החבל והרתמות, ואני כבר השלמתי עם העובדה שלפחד אני כבר לא אפחד ועברתי להסתכל על הנוף המדהים, עמדנו מעל קניון עמוק שעל קירותיו יורדים מפלי מים קטנים ונחמדים ומסביב ההרים, מקסים. פתאום צעקה: "95!", היי, זה אני! אני ראשון! איזה כיף לי... הלכתי לכיוון הצוות הניו-זילנדי כשחברי לקבוצה מלווים אותי במבטים ששמורים לאנשים שהולכים לקפוץ מגשר של 160 מ' בלי חבל, אבל לי יש מה חבל, אין לי מה לדאוג, נכון? התיישבתי על הכסא הקטן ונתתי לניו-זילנדי החביב לקשור לי את הרגליים ולחבר את החבל לרתמה, הוא ניסה להפחיד אותי, "אני לא בטוח שהחבל יחזיק... טוב, נו, נראה מה יהיה בקפיצה...", חייכתי אליו חיוך מלא ביטחון עצמי, קמתי ועברתי את המעקה לצד השני אל ריבוע הברזל הקטן שעליו היה ציור של 2 חצאי כפות רגליים, החצי השני מסתבר, אמור להיות איפה שאין ברזל, איפה שיש רק 160 מ' של אוויר ובקצה השני שלו נהר גועש.

פאניקה.

"מה לעזאזל אני עושה כאן??????? זה לא מקום טבעי לבנאדם להיות בו!!!! אני רוצה הבייתה!!!!!!!" זה מה שעבר לי בראש באותו רגע, בקלטת שמתעדת את האירוע אפשר לראות את הרגע המדוייק שבו נוחתת עליי ההכרה שאני הולך לקפוץ מגשר של 160 מ', בדיעבד זה היה משעשע מאוד אבל באותו רגע הייתי משוכנע שקיצי מתקרב. המדריך ניתק את היד שלי מהמעקה של הגשר ונתן לי הוראה להסתכל על ההרים שממול, הסתכלתי, אבל התמונה של קצה ריבוע עם כפות הרגליים שמצויירות עליו לא עזבה אותי. מרחוק, כאילו הוא עומד כמה מאות מטרים ממני (למעשה, הוא צעק לי באוזן, אבל באותו שלב כבר לא הייתי בפוקוס), אני שומע את המדריך סופר לאחור "5... 4... 3... 2... 1... באנג'י!".

הרגליים מתנתקות מריבוע המתכת הקטן, הרוח מכה בפנים, אני עף!!! ההרגשה הכי מדהימה שחוויתי בחיי עד אותו רגע, החבל מתחיל להמתח ומושך אותי אחורה, אני עולה למעלה ולרגע אחד מדהים אפילו יותר, אני תלוי באוויר, לא עולה, לא יורד, פשוט מרחף. יותר מזה אי-אפשר לבקש. חצי דקה מאוחר יותר, אני על הקרקע, שבועיים מאוחר יותר, אני שוב קופץ, אבל את הריגוש של הפעם הראשונה, אני כבר לא אצליח לשחזר.