אי-שם בשעות אחר הצהריים הפחות מוקדמות, אני בעבודה, עמוס לעיפה בסינג'ורים מסינג'ורים שונים, מת ללכת הביתה ויודע שזה לא יקרה בשעה הקרובה, הפלאפון מצלצל תוך ש-4 אנשים שונים מנסים להגיד לי דברים שאני לא רוצה לשמוע שמעניינים אותי מעט פחות ממצב הקולורבי בנסיכות ליכטנשטיין הזערערה, על הקו פקצמ"צ (פקידה צה"לית מצויה).

פקצמ"צ: "שלום".

עטלף: "שלום".

פקצמ"צ: "האם קיבלת את צו המילואים ששלחנו לך ל-13-17.5?".

עטלף: "אכן".

פקצמ"צ: "אנחנו חייבים לזמן אותך לסיווג בטחוני לפניו, קבענו לך יום מילואים ליום חמישי הבא".

עטלף: "שאני אבין, קבעתם לי מילואים לעוד שבוע למרות שזה אסור על פי חוק ואפילו לא טרחתם לבדוק איתי אם אני יכול או לא?".

פקצמ"צ: "כ...ן. יש בעייה?".

עטלף (לעצמו, בשקט): "למה זה מגיע לי? למה?".

עטלף (לפקצמ"צ): "אני לא יכול ביום חמישי הבא".

פקצמ"צ: "אבל קבענו לך..."

עטלף: "אז תבטלו ותתקשרו לתאם איתי ביום ראשון מועד חדש, אני לא יכול לדבר עכשיו".

פקצמ"צ: "אבל אתה לא מבין, קבענו כבר וזה חייב להיות לפני המילואים שלך..."

עטלף (לעצמו, בשקט): "למה???".

עטלף (לפקצמ"צ): "אני באמת לא רוצה להיות לא נחמד אבל מי שלא מבין כאן זו רק את, קבעתם לי מילואים באופן שמחייב את הסכמתי מבלי לתאם את זה איתי, אם אני לא יכול זו בעיה שלכם שלא דאגתם לזה מראש, לא שלי. ושוב, אני לא יכול לדבר עכשיו, תתקשרי אלי שוב ביום ראשון, תודה".

פקצמ"צ (מבואסת): "אתה בטוח שאתה לא יכול ביום חמישי?".

עטלף: "לא, יום ראשון, טלפון, תודה ושבת שלום".