אחרי שתיים-עשרה השנים הרעות

באות עשר השנים הטובות

אחרי שתיים-עשרה השנים הגרועות

יבואו כל השנים הטובות

כשהילד מאבד את הזמן

הוא מתחיל להשבר

כשהילד מבזבז את הזמן

הוא מתחיל להתפורר

כשאתה קורא שיר שנכתב על-ידי מישהו שבילה חלקים נכבדים מזנו בשנים האחרונות בבית-חולים פסיכיאטרי ומרגיש שהוא כותב את המילים שלו בדיוק עלייך, זה כנראה לא סימן טוב במיוחד. גבריאל בלחסן חוזר להופיע בקרוב, ב-29.5 בפסטיבל ישראל, אמנם ידיעה משמחת, במיוחד אם התכנית שלי להגיע להופעה אכן תצא לפועל, אבל החים שלי לאחרונה נראים כמו הרבה דברים שקשה לקרוא להם "טוב". התחושה הזו שמצד אחד אני תקוע במקום ומצד שני לא מוצא אפשרויות מוצלחות יותר מה לעשות עם עצמי, כל שביעות הרצון החצי-מזוייפת הזו מהחיים הקטנים והסתמיים למחצה שבניתי לי,טעויות שנעשו בעבר, שנעשות בהווה ושחוזרות או יחזרו לרדוף אותי.

כשהנער עוצם את העיניים

הוא רואה מחלה באופק

הוא שותק שהתקרה קורסת

הוא בולע את הלשון כשהלב שלו מפסיק לפעום

כמו הנער של גבריאל, או אולי יותר נכון לומר כמו גבריאל עצמו, גם הלשון שלי נבלעת ככל שהמצב, במילים יפות, משתפר ברברס. על פני השטח הכל בסדר, המחשבות הרעות לא יוצאות החוצה, הן מסתחררות בראש, דועכות מדי פעם רק כדי לצבור תאוצה לקראת הדקות האלו שלפני השינה שאז נעלמים הקולות מבחוץ שמעמעמים אותן במשך היום, וזו תחושה רעה. זו תחושה רעה לראות אנשים מסביבי עם כיוון, עם מטרה, רצים קדימה עומד במקום ותוהה לאן רצים כולם ואיך הם נעלמו מטווח ראייה מהר כל-כך.

אחרי שתיים-עשרה החודשים הרעים

באים עשרה חודשים נפלאים

אני רוצה להאמין שזו רק תקופה רעה ושזה עוד רגע, שבוע, חודש, אפילו שנה, יעבור ויתחלף במשהו טוב יותר, באמת שאני רוצה להאמין בזה, אבל אני יודע שזה לא יקרה עד שאני לא אעשה משהו לשנות וכרגע פשוט אין לי מושג מה לעשות. הייתי רוצה לסיים את הפוסט באיזה טון קצת יותר אופטימי אבל אני סוחב איתי כאב ראש מעיק כבר יומיים וביזבזתי היום 9 שעות בדרכים בשביל ראיון שלקח שעה וחצי, כרגע מה שמתחשק לי זה לישון.