שבועיים פחות יום. אם רק הייתי מחכה עוד שעה וקצת זה כבר היה שבועיים בדיוק. קצת אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם שמתי לב באופן מקרי למדי שהוא היה הפוסט ה-399 בבלוג 41689 מה שהופך את הפוסט הזה לפוסט ה-400 עניין שבהתחשב בעובדה שהבלוג הזה יחגוג יום הולדת 3 בעוד שבועיים ובעובדת היות כותב בלוג זה עצלן מדופלם שאינו נוהג להתמיד במיזמים מופרכים מסוג זה ראויה לציון מיוחד. אני לא משוכנע אבל נדמה לי ששבועיים, פחות או יותר, הוא הזמן הארוך ביותר בו לא התעדכן הבלוג בשלוש שנות קיומו מה שבלי ספק מהווה עוד הישג ראוי לציון שרק מגביר את ההפתעה שבעניין. האמת היא שבשבועיים האחרונים כבר קרה לי לא פעם שהתיישבתי מול מסך העריכה הריק וחשבתי לעצמי שלא רק שהרעיונות שעולים לי בראש משעממים יותר מבדרך-כלל, הם גם ללא ספק אינם נושאים ראויים לפוסט 400. אמנם את פוסטים מס' 200 ו-300 פיספסתי באופן צפוי למדי (אלא אם כן זכרוני הרעוע מתעתע בי שוב), אבל הפוסט ה-100 היה אחד המוצלחים שלי ולו מפאת העובדה הפשוטה שהוא הכיל מעט פחות מילים ומעט יותר תמונה מפוסט ממוצע, עניין מבורך לרוב הדעות.

אז... 400 פוסטים. טוב, אי-אפשר ממש לומר שהכנתי איזה נאום מרגש, אפילו כיבוד לא טרחתי להכין (יש בייגלה וגרעינים שחורים בארון במטבח אם מישהו מעוניין, תתעלמו בבקשה מערימת הכלים שבכיור) והסיבה היחידה שאני כותב את הפוסט הזה היא מתוך רצון לדחוק את הפוסט הקודם, שגם אם היה ממצה למדי מבחינת הלך הרוח שלי בזמן האחרון, היה ללא ספק מבאס למדי ולא הייתי רוצה שקורא מזדמן שיתעה לבלוג יחשוד בי שאני אחד מאותם אלפי בני-תשחורת גותיים (כן כן, גותי כותבים עם ת' ולא עם ט', בדיוק כמו המילים "משוחתים" ו-"ארמדילו") ואובדניים שמייבבים על מר גולם מעל דפי הישרא, אני אדם בוגר, מיושב בדעתי, רהוט ואיטיליגנט (לפחות לעניות דעתי הבלתי-קובעת ואובייקטיבית ובניגוד מוחלט לאשליה המפוקפקת שאתם קוראים לה מציאות) שמייבב על מר גורלו מעל דפי הישרא ואני תובע במפגיע שכך יתייחסו אלי כל הקוראים המזדמנים שתועים לבלוג זה.

כן, אין ספק שגם הפוסט ה-400, כראוי לחשיבותו המכרעת, ממצה באופן מדוייק למדי את רוח הבלוג.