"נרשמת כבר ללימודים?"

"לא."

"למה לא?"

"כי אני לא יודע מה אני רוצה ללמוד."

"אתה יודע שההרשמה כבר סגורה, נכון?"

"כן, אני יודע, מקסימום אני ארשם לאיזה מקצוע זניח שאין בעייה להרשם אליו גם יום לפני תחילת הלימודים ואחליף באמצע או משהו כזה..."

"אז מה יהיה?"

נו, אולי די?"

אני בסך הכל דואג/ת לך..."

"כן, אני יודע..."

"אז תירשם ללמוד?"

"לא יודע, אני יכול ללכת עכשיו?"

"באמת, אתה כבר בן 24, עוד מעט 25, מה יהיה?"

וכן הלאה והלאה...

זה היה תמליל שיחה שלי עם בערך על אדם שמעורב בחיים שלי בזמן האחרון, כולם רוצים לדעת מה יהיה, כולם מחפשים את התשובה אצלי, ולי אין תשובות. תמיד היו ממני ציפיות, גם בבית-ספר, גם בצבא, גם בפסיכומטרי, תמיד חשבו שאני מסוגל ליותר, שיש לי "פוטנציאל". כשהייתי בכיתה ה' או ו', רצו לתת לי תיגבור במתמטיקה, משהו מסוג הדברים שנותנים לילדים מחוננים כדי שיתקדמו מהר יותר מאחרים, אני לא הסכמתי, רק רציתי להיות כמו כולם ושלא לא יציקו לי. היום? היום כולם הולכים ללמוד, לעשות תואר, ואני? אני כבר לא רוצה להיות כמו כולם, אבל עדיין רוצה שיפסיקו להציק לי. אני רוצה ללכת ללמוד, אבל אני לא רוצה להגיע להחלטה הזאת ממקום של הרגל, ממקום של "כולם עושים, אז גם אני חייב" וגם לא ממקום של "אני חייב ללמוד כי אני חייב להשיג עבודה". אני רוצה ללכת ללמוד מתוך תחושה של, רצון, רצון ללמוד, להתעמק קצת יותר במשהו, להרחיב קצת את הידע. ועדיין, בכל התקלות שלי עם המשפחה יתפתחו הדיונים המודאגים, "מה יהיה?", "מתי תתחיל ללמוד כבר?" וכן הלאה והלאה.

הכי מרגיז זה אבא שלי (שהוא נושא לפוסט ארוך מאוד ובכלל לא-פשוט שאין בי כרגע את הרצון לכתוב אותו, אבל גם זה יבוא), אדם שכמעט ולא היה מעורב בחיים שלי לאורך יותר מ-24 שנה, שבשבילו קשר נורמלי של אב ובן משמעו להתקשר פעם בשבוע שבועיים, להעביר קצת ביקורת על הבן שלו ולהגיד שלום. בכל שיחת טלפון עם אבא שלי, אני שומע נימה של אכזבה בקול שלו, כשהייתי מקבל 95 במבחן הוא היה שואל אותי "למה לא 100?", כשהנסיעה שלי לחו"ל נדחתה, הוא אמר לי שהוא לא מאמין שאני אסע, שאני סתם מדבר, רק אחרי 4 חודשים בטיול הוא נזכר לשלוח לי אימייל ראשון (ואחרון, בטיול של 11 חודשים). ולמרות הכל, אני לא כועס עליו, יש אנשים שפשוט לא נועדו להיות אבות, והוא אחד מהם. אין לו את היכולת לתקשר עם ילדים (גם לי לא...), אין לו את היכולת לפתח שיחה ולהביע עניין במי שעומד מולו מבלי להעביר ביקורת (לי דווקא יש את זה, לפחות אני חושב ככה, אבל זו תכונה שהיה לי קשה מאוד לפתח), ובעיקר, אין לו את היכולת להביע רגשות. לסכם במשפט אחד-קצין בכיר טיפוסי בצה"ל.

אז כנראה שאני כבר לא אלך ללמוד השנה, אני כבר מכין את עצמי נפשית להתמודדות עם כל המודאגים, המבקרים והמתלחשים מאחורי הגב שלי. להתמודד עם כל הלחץ של המשפחה, של החברים, של הסביבה. להתמודד עם הלחץ שבא עם העובדה שאני יוצא דופן, חריג, אדם בן 24 שיכול ללכת ללמוד מתי שירצה, שיש לו את היכולת להצליח בלימודים ושרוצה ללמוד (באופן עקרוני), ובכל זאת לא עושה את זה. תמיד הייתי קצת שונה, קצת יוצא דופן, אף פעם לא הייתי "כמו כולם", וכנראה שזה לא ישתנה בקרוב. אני אמשיך לעבוד בקיבוץ עוד שנה, אולי אני אסע שוב, להודו, או למקום אחר, אני אענה בסבלנות לכל השאלות, אתמודד על כל הביקורת והטלת הספקות בי ובהחלטות שלי, ואני אלך ללמוד, בסוף אני אלך ללמוד, אל תדאגו... :)