השכמה מחורבנת הייתה לי הבוקר, התעוררתי בהרגשה (הכל-כך מוכרת...) שאם אני לא חוזר לישון ברגע זה ממש אני עשוי להתפגר במקום, קמתי לצחצח שיניים ולמרבה הפלא הצלחתי להמנע מהתפגרות, אבל ההרגשה העייפה והמחובנת נשארה. ניסיתי לשכנע את עצמי בדרך לעבודה שהולך להיות לי יום טוב, עצמי כמעט החטיף לי בוקס. ההרגשה לא השתפרה בהרבה כשהבוס הדביל נפל עליי על-הבוקר ברשימת דרישות מופרכת שכל קשר בינה לבין התפקיד שלי מקרית בהחלט. חשבתי לבעוט בכלבה שלו כנקמה, אבל היא ישנה, ואני לא אכזר עד כדי כך שאבעט ביצור ישן (אגב, לא מדובר על כלבה מטאפורית, זו כלבה אמיתית, גולדנית דובית למראה שמבלה את כל היום בשינה. ב"כלבה" של הבוס לא הייתי מהסס לבעוט גם אם היא הייתה ישנה, ואני אחד האנשים הפחות-אלימים שאני מכיר, ללמדכם על טיבה של אותה "כלבה"). היום המשיך בצורה מדכדכת למדי כשהעבודה נחתה עליי בגלים בלתי פוסקים, כל הספקים שהייתי צריך לקבל החליטו לבוא כולם ביחד, הטלפון לא הפסיק לצלצל, הבוס התחבר ישירות לעורק הצוואר שלי והאנשים שפתחו את דלת המשרד בכל רגע מנעו מהמזגן האומלל מלגרש את החום הנורא, יום מסריח.

ובדיוק כשחשבתי שהיום הזה לא יכול להתדרדר יותר, הסתבר לי להפתעתי שצדקתי, הספקים נעלמו, הבוס הלך לישיבה, הכלבה של הבוס המשיכה לישון, הדלת הפסיקה להיפתח כל רגע מה שעזר מאוד לצינון האווירה והשקט חזר. הרמתי בזהירות את רגל ימין והנחתי אותה בעדינות על השולחן, הרמתי את רגל שמאל אחריה והנחתי אותה בעדינות על רגל ימין, ידיים מאחורי הראש, השענות קלה אחורה, עיניים נעצמות, תענוג. הצלחתי להעביר את 3 השעות האחרונות שלי בעבודה (להיום, רק להיום...) בשקט כמעט מוחלט, והמצברוח השתפר פלאים, אם מישהו היה אומר לי ב-6 בבוקר שהיום הזה יגמר בחיוך הייתי מעיף לו בוקס. בעצם, כשאני חושב על זה, אולי רק כמעט...