אז איפה היינו? שבת בלילה, לפני שבוע וקצת, עשיתי מעשה מרקו, עזבתי הכל ונסעתי אל מעבר לים לחפש את אמא שהייתה, שלא במקרה, אצל סבתא. זרקתי לתיק קצת בגדים, כמה דיסקים טובים, שני סנדוויצ'ים שהיו גורמים ללורד סנדוויץ' בעצמו להתחבא בפינה נסתרת מרוב בושה ושמתי פעמי רכבת לכיוון הנתב"גיה השכונתית. את הנתב"גיה השכונתית, במקרה או שלא במקרה, מילאו עשרות, מאות ואולי אפילו אלפי נגדי וקציני צה"ל במדים שיצאו, אם הבנתי נכון, לכבוש את פולין. מיקמתי את עצמי ביניהם בדרך לבדיקה הבטחונית (הבודקות הבטחוניות היו, ונשארו מסתבר, חמודות למכביר, והמבינה תבין), הפקדתי את כלתשעת הקילוגרמים של התיק, הלכתי לבקר את הדרקונים, ולא הרבה זמן מאוחר יותר מצאתי את עצמי במחלקת האלכוהול של הדיוטי-פרי חמוש בבקבוק הבלוויני 10 (המספר מייצג את מספר השנים בהן שהה הוויסקי בחבית טרם ביקבוקו) הזכור לטוב מהפוסט הקודם תוך שאני חוכך בדעתי איזה משוכני המדפים שקרצו אלי בפיתוי לצרף אליו.

(מוקדש ל-Islay) ניסיתי לפשפש בזכרוני הדהוי ולחשוב אילו סוגי וויסקי שטעמתי אהבתי במיוחד, לבוט התלבטתי מספר דקות ואז נזכרתי בגלנפידיך 12 המוכר והטוב, מיד פניתי למדף המתאים, בדקתי את המחיר-44 דולרים ותקילין, ראיתי כי טוב והעמסתי לעגלה. לא עברו יותר משניותיים ולשמאלו איתרתי את אחיו הגדול, גלנפידיך 15, בחנתי את המחיר והפלא ופלא, 55$, רק 11 יותר מאשר האח הצעיר. שאני לא אשדרג תמורת סכום זעיר שכזה? בוודאי שאשדרג. החזרתי את ה-12 למקומו ואספתי את ה-15. לא עברו עוד שניותיים ומימינו של ה-15 קרץ לי ה-18. טוב, זה כבר מוגזם חשבתי, וויסקי בן 18 שנה זה כבר לא משהו שתואם את התקציב שלי, אבל בכל זאת הצצתי מתוך סקרנות. 66$! רק 11$ יותר מה-15! שאני לא אשדרג תמורת סכום זעיר שכזה? בוודאי שאשדרג. החזרתי את ה-15 למקומו ואספתי את ה-18 במקומו. עברו שניותיים ואפילו 3 ואף גלנפידיך קשיש בן 21 שנה במחיר 77$ לא חייך אליי משמאלו של ה-18, את אנחת הרווחה מכיוונו של הארנק שלי שמעו עד לקופה.

כמה שעות נטולות שינה ואירועים מיוחדים אחרים נחתתי בפריז הישר לזרועותיהם של שני בני-דודים מצד אמא, את הגדול מביניהם המבוגר ממני בשנה לא ראיתי מזה 10 שנים ואת הצעיר, הקטן ממני ב-6 חודשים, לא ראיתי כ-20 שנה, אבל זיהינו אחד את השני בקלות יחסית והם מיד התנפלו עלי בנשיקות. וכאן ראוי לציין שאני איני מהטיפוס המנשק, לפחות בכל מה שקשור למשפחה. פה ושם איזו דודה, סבתא או אמא כשעולה הצורך, אבל נשיקות על הלחי מבני דודים ממין זכר? לזה לא הייתי מוכן נפשית. אבל פרט להלם התרבות הקליל הזה הסתדרנו דווקא יפה למדי, נכנסו לאוטו ונסענו הישר לסבתא. פריז קיבלה אותי, בדיוק כמו שצריך, במזג אוויר מעונן, קריר ואף גשום קלות לפרקים, שינוי מרענן ונפלא ביחס לקיץ הישראלי הדוחה, הלח והדביק. הייתי יכול להשתפך כאן שעות בתיאורי השרצים הנפלאים, הבשרים המשובחים, הלחמים המופלאים, הגבינות הנהדרות ושאר המטעמים שאכלתי במשך השבוע האחרון והייתי יכול למלא עוד עמוד או שניים בתיאורי הטיולים הרגליים בפריז היפה, אבל מכיוון שפוסט תמונות משמעותי מתוכנן לעוד שבוע (פחות או יותר) ומכיוון שאני רק יכול להניח שישנם כאן אי-אילו אנשים רגישי קיבה (לא את, פאש) שלא יאהבו את תיאורי השרצים השונים שזללתי, אני אתמקד הפעם דווקא במשפחה.

סבתא עטלף שהייתה מוקד האירוע והמארחת הראשית שלי ושל אמא, חגגה 90 להולדתה בארוחה שאת כולה (כמעט) הכינה לבד כולל גיחה רגלית לשוק לסבב קניות. בכלל, היא הולכת ברגל לכל מקום מבלי להראות שום סימן של האטה. היא גרה לבד באחד מפרבריה המזרחיים של פריז, מתחזקת דירה למופת כולל מרפסת מלאת פרחים שגורמים לאחותה הצעירה (הידועה בכינויה הסבתא התותבת שלי) להוריק מקנאה. היא צלולה לחלוטין וחזקה להפתיע כפי שגיליתי כשניסיתי להתחרות איתה בהורדת ידיים. הבנידודים, פרט לנטייתם הבלתי-ברורה לנשק אותי בכל הזדמנות משל הייתי מזוזה, הם שני חבר'ה מצויינים ביותר וכל דקה בחברתם הייתה תענוג וגם שאר המשפחה, לפחות בזמן הקצר שהספקתי לבלות איתם, היו חביבים ביותר. אפילו עם הצרפתית שוברת השיניים הסתדרתי טוב בהרבה ממה שציפיתי בהתחשב בעובדה שבלימודים השנה, כמו בכל סוג לימודים שעברתי בעצם, הסתמכתי יותר על כשרון טבעי מאשר על שימוש בישבן.

אז ככה, פחות או יותר, עברו עלי שמונת הימים האחרונים בחיק משפחתי הפריזאית. לטובת שלוות הנפש שלי אחסוך מכם את תלאות נמל התעופה שארל דה-גול שבפריז על הקילומטראז' הבלתי-אפשרי ובדיקותיו הבטחוניות המפוקפקות, גם את הסבתא הזעפנית שישבה לידי במטוס אין טעם לציין וגם לא את רכבת הבוקר המתישה. אז היה טוב וטוב שהיה, עכשיו חזרה לשגרה, לשבועיים וחצי פחות או יותר, גרוזיה כבר באופק.