2 בצהריים, הוספט, עיירה הודית מנומנמת ליד האמפי, אחד ממוקדי התיירות הישראלית הגדולים ביותר בדרום הודו. אני יושב על הרציף עם חני ומיטל, עם חני אני מטייל כבר יותר מחודש, את מיטל פגשנו רק השבוע, בהאמפי החלטנו לנסוע ביחד לארנקולם שבקראלה, אבל להגיע לשם ישירות אי-אפשר, ולכן אנחנו נאלצים לקחת רכבת לעיר אחרת, נידחת, בשם גונטאקל ומשם להחליף רכבת, סה"כ 28 שעות נסיעה.

עשרות הודים ממלאים את הרציף, חלקם נראים כמו קבצנים, כאלו שמעבירים את כל חייהם בתחנות רכבת, אוספים רופי לרופי כדי לקנות עוד מנת תאלי ולהמשיך עוד יום אחד. אבל יש גם אחרים, עמוסי חבילות, חלקם בלבוש מסורתי, חלקם בלבוש מודרני, ורובם נראים כאילו הם מעבירים את כל רכושם מקצה אחד של המדינה הענקית לקצה השני, ארגזים, מזוודות, שקיות, מכל הבא ליד. מוכר פירות עובר לידי, אני קונה ממנו אשכול בננות אדומות, מוזרות קצת, נראות כמו בננות רגילות שילד צייר עליהן בטוש אדום, אבל הטעם זהה, אני אוכל שתיים, מיטל וחן אוכלות אחת כל-אחת, את השאר אני שם בתיק. בינתיים עברה כבר שעה, עדיין אין סימן לרכבת, הלחץ מתחיל לעלות, הנסיעה לגונטאקל אמורה לקחת 3 וחצי שעות ואנחנו אמורים לתפוס את הרכבת השנייה ב-6 וחצי. עוד חצי שעה עוברת, והרכבת מגיעה, אנחנו עולים, תופסים לנו מקום בלי קשר לכרטיס וכעבור רבע-שעה הרכבת יוצאת. השמש מתחילה לשקוע, העצים הבודדים בערבה הופכים לאט-לאט לצללים, החום של אמצע היום פוחת לאט, אבל עדיין חם יחסית ונהיה לח, חני בלחץ, היא מפחדת שנפספס את הרכבת וניתקע באיזו עיר שכוחת-אל באמצע שום-מקום ומיטל מרגיעה אותה, אני בוהה בנוף המחשיך, אוכל עוד בננה אדומה ושוטף אותה עם מים.

מגיעים לגונטאקל ב-7 וחצי, יורדים מהר מהרכבת ומתחילים לחפש את רכבת ההמשך, מסתבר שהיא עדיין לא יצאה, אבל אף אחד מההודים שעומדים סביבנו לא מצליח להבין מה אנחנו רוצים או יודע לכוון אותנו לרציף הנכון מבין שמונת הרציפים שב-4 מהם עומדות רכבות, אנחנו פוגשים עוד קבוצת ישראלים שירדה מאותה רכבת שאנחנו היינו עליה, גם הם נוסעים לקראלה וטוענים שאחד ההודים אמר להם שהרכבת ברציף הסמוך היא הרכבת לארנקולאם אנחנו ממהרים אל הרכבת ועולים עליה, קבוצת הישראלים שפגשנו נעלמת לנו בהמשך הרכבת, אבל אז אנחנו פוגשים סוף-סוף הודי שדובר אנגלית סבירה והוא מסביר לנו שעלינו על הרכבת לצ'נאי. ההודי יורד איתנו מהרכבת ושואל את אחד מעובדי הרכבת על הרכבת לארנקולאם, העובד מצביע על הרכבת שעומדת ברציף המקביל ואנחנו טסים לתפוס אותה, כמה שניות אחרי שאנחנו עולים, הרכבת יוצאת.

8 בערב, בחוץ כבר חשוך, אנחנו מוצאים סוף-סוף את התא שלנו, נועלים את התיקים מתחת לדרגש התחתון, איתנו בתא זוג הודי צעיר והילד הקטן שלהם, חני מוציאה וופלה מהתיק ונותנת לילד, ההורים מחייכים אליה. הם מוציאים את ארוחת הערב שלהם מהתיק, פותחים חבילת עלי בננה מגולגלים שבתוכם אורז, צ'אפאטי וירקות מבושלים ברוטב צהוב ומציעים לנו, אני וחני טועמים, מיטל מוותרת, ההפסד כולו שלה. בינתיים ההודים בתאים הסמוכים מתחילים לשיר, הבעל שאיתנו בתא מצטרף לשירה, האמא מנסה להאכיל את הילד, אבל הוא רק רוצה עוד וופלה, אין ספק שהתרבות המערבית מושחתת ומשחיתה.

בסביבות 9 וחצי האורות בתאים מתחילים להיכבות, רוב ההודים הולכים לישון, גם הזוג שלידנו הולכים לישון, האבא בדרגש האמצעי, הילד עם האמא בדרגש התחתון. בודדים נשארים לשבת ומדברים בקולות שהולכים ונהיים נמוכים יותר, כאילו נמוגים. מיטל אומרת לנו לילה טוב ועולה לדרגש העליון, תוך כמה דקות היא נרדמת ואני נשאר לבד עם חני, אנחנו מתחילים להתנשק, אבל מהר מאוד נעצרים כשאנחנו נזכרים שאנחנו לא לבד אחרי שמוכר קפה עובר ליד התא שלנו. אחרי עוד כמה דקות של ישיבה שקטה, אנחנו מחליטים ללכת לישון, אני פותח את הדרגש האמצעי, פורס את הסדין ומניח את התיק שלי בתור כרית, חני עושה את אותו הדבר בדרגש התחתון. אני מתחיל לנמנם כשחני מעירה אותי, היא לא יכולה לישון, אני מוריד את הדרגש שלי בחזרה ומתיישב לידה, עוטף אותה ביד אחת והיא מניחה את הראש על הכתף שלי, מסביב הכל חשוך ושקט, גם אחרוני ההודים שהיו ערים כבר הלכו לישון ואנחנו נשארים לבד עם הרעש המתמיד של הרכבת. חני מניחה את הראש של הירך שלי, אני מלטף לה את הראש ומתחיל לשיר לה בקול נמוך שיר ערש, MOTHERLAND של נטלי מרצ'נט, זה אמנם לא בדיוק שיר הערש האולטימטיבי, אבל הוא עושה את העבודה ולאט-לאט אני מרגיש את הראש שלה נשמט והיא נרדמת. אני מניח את הראש שלה בעדינות על התיק, מחזיר את הדרגש שלי למקום, עולה עליו ונרדם תוך שניות.

בסביבות 7 בבוקר מתחילה הפעילות ברכבת, אנשים מתעוררים, מוכרי קפה, שתייה, פירות, חטיפים וצעצועים ממלאים את הרכבת ביחד עם קבצנים, כרטיסנים, מנקים ושאר אנשים לא ברורים, מסתבר שגם רכבת יכולה להראות כמו תחנת רכבת. אני מצליח למתוח את הנימנום עד 9 בבוקר, אבל אז החום כבר נהיה מעיק מדי בשביל לישון, אני קם ומגלה שחני ומיטל לא נמצאות, ואני מת ללכת להשתין, אבל אי אפשר להשאיר את התיק בלי השגחה, אז אני מחכה, הן חוזרות אחרי כמה דקות עם בקבוקי מים ואשכול חדש של בננות. אחרי ביקור קצר בשירותים, או יותר נכון אסלה שמובילה לחור ברצפת הרכבת אני חוזר ואנחנו אוכלים בננות ולחם עם ריבה לארוחת בוקר. השעות עוברות לאט וגם הנוף משתנה בהדרגה, במקום נוף הערבה של אתמול, אנחנו מתחילים לראות יותר ויותר דקלי קוקוס, הנוף הופך להיות יותר טרופי וגם הלחות עולה, אני הולך לקצה הקרון, מתיישב על סף הדלת הפתוחה ומוציא את הראש החוצה כדי לספוג קצת רוח מרעננת, תמיד היו חזקים בבטיחות ההודים האלו.

הצהריים הופכים לאחר-הצהריים, משחקי הקלפים נמאסים אפילו על מיטל שבדרך-כלל יכולה לבלות שעות על-גבי שעות במשחקים האלו, אנחנו כבר יותר מ-24 שעות בדרכים, חם לנו ומשעמם, אפילו הנוף המקסים בחוץ כבר מפסיק להיות אטרקציה. אנחנו מנסים לברר עם ההודים שבקרון מתי מגיעים לארנקולם, חלק אומרים 5, חלק אומרים 8, חלק בכלל לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם. בסוף אנחנו מוצאים הודי אחד (איכשהו, תמיד יש כזה, כמעט בכל מקום) שמדבר אנגלית ועושה רושם שבאמת יש לו מושג מה קורה, הוא טוען שהתחנה הבאה היא ארנקולאם ושנגיע אליה בעוד חצי שעה, אנחנו אורזים את התיקים, ומתכוננים ליציאה. לאט-לאט הרכבת עוצרת, השלטים באנגלית אומרים שהגענו לארנקולם, אנחנו יורדים עם התיקים מהרכבת אל ההמולה של התחנה, עשרות נהגי ריקשה מזהים אותנו, התיירים היחידים בתחנה ועטים עלינו כדי להציע לנו הסעה ולקחת אותנו למלון, הגענו.