משום מה בחודש האחרון זה קורה הרבה יותר מדי, כמעט כל יום אפילו. זה קורה בדרך-כלל בשעות אחר-הצהריים או שעות הערב המוקדמות ועלול לגלוש במקרים מסויימים אפילו עד לשעה 10 בלילה ואחרי. הטלפון מצלצל ואני, באופטימיות של רגע, מתוך תקווה כמוסה שמדובר יהיה במשהו מעניין, עונה. על הקו מהצד השני זו תמיד תהיה בחורה, היא תמיד תדבר בקול עייף ונוגה, על סף הבכי, ראשית היא שואלת האם אני העטלף המעופף (ולא חלילה איזה עטלף אחר או מעופף שאינו עטלף או סתם מישהו לא קשור שאינו קשור באופן שונה מהדרך שבה אני עצמי אינני קשור), תוך שאני עונה לה ב-"כן" אינסטינקטיבי אני כבר מבין ששוב נפלתי לאותה מלכודת ומתחיל להכין את עצמי נפשית לעומד לבוא.
אחרי שההיא מצידו נטול העטלף של הקו וידאה שהעומד בצידו שאינו נטול העטלף של הקו הוא אכן העטלף המעופף שהוא, לרוב, אנוכי, היא מתחילה במסכת יבבנית למדי בה היא מתארת את גורלם העגום של ילדים ממין כזה או אחר החולים במחלה ממין כזה או אחר ו/או סתם מסכנים נורא. למוד ניסיון אני מהדק את אחיזתי בשפופרת מאמץ את מירב כוח הרצון והריכוז המועטים שברשותי ומרכז את מאמצי באיתור הפוגה קלה של אותה יבבנית כדי שאוכל להפסיקה בזמן. אבל היא, מיומנת ממני לרוב, סיגלה לעצמה יכולת מופלאה לדבר לאורך דקות ארוכות מבלי לעצור אפילו לרגע לנשימת אוויר תוך תקווה, ככל הנראה, שככל שיתמשך תיאור סיבלם הנורא של הילדים כך יתרכך ליבי (או לכל הפחות ארנקי) עד שישבר בפני היבבות.
בהפוגה הראשונה שמאפשרת לי היבבנית אני מסתער ותוקף ב-"לא" החלטי. היבבנית, בתגובה, מפעילה את נשק יום הדין, "פונה ללב שלי" ומתארת כמה מאושרים יהיו הילדים אם רק אתרום עוד כך וכך שקלים ואיך חברה עלומה כזו או אחרת תוסיף כך וכך שקלים על כל כך וכך שקלים שאתרום ותאפשר לעוד ילד סופני אחד להגשים איזה חלום אחרון. אבל למוד קרבות אני הודף גם את התחינה האחרונה הזו, מסרב בנימוס ומנתק את הטלפון לפני שהיבבנית תספיק לערוך את כוחותיה למתקפת בליץ אחרונה.
שלא יובן לא נכון, אין לי דבר ולא חצי דבר כנגד אותם ילדים אומללים וסופניים, אבל אם יש משהו שאני באמת לא אוהב זה כשגורמים לי להרגיש שאני לא בסדר אם אני לא תורם. באופן עקרוני אני אוהב לתרום, בחגים אני תמיד נוהג לשים כמה דברים בארגזים של "לתת", בקיץ האחרון כשנאספו חבילות לחיילים בלבנון קניתי בחפץ לב עוגיות מאיכות משובחת לטובת המשימה, אני תורם מדי פעם לאגודה למלחמה בסרטן ואפילו לעוד כמה אגודות למלחמה בעוד כמה דברים. אבל ההבדל הגדול בין אלו שלהם אני משתדל לתרום ככל שמשגת ידי לבין אלו שלהם לא אתרום לעולם הוא עניין הפלישה לפרטיות ועניין רגשות האשם, ברגע שארגון כלשהו מזמין את עצמו להתקשר אלי הביתה פעם אחר פעם למרות סירובים חוזרים ונשנים שלי לתרום ועוד מנסה באמצעות שליחותיו לגרום לי להרגיש רע שאיני תורם, זה כבר מוגזם מבחינתי. תרומה בעיני היא אמנם דבר חשוב, אבל היא דבר שצריך להעשות מתוך יוזמה של התורם מבלי שהופעל עליו לחץ לתרום אלא מתוך כך שהוא חושב שהמטרה היא ראויה, ולא מתוך כך שהוא רוצה להוריד מהקו איזו טלפנית מיוסרת שמנגנת לו על המצפון במיומנות.
עכשיו, אחרי שהוצאתי קצת קיטור, זה יהיה זמן טוב לאבטיח.