טוב, נו, הכותרת קצת מוגזמת, ניתוחון יהיה מדוייק הרבה יותר. הלכתי היום להוריד נקודת-חן, או יותר נכון, פילון קטן שהשתכן לו לפני מספר שנים על ראשי, מעט מאחורי אוזן ימין. יצאתי מהעבודה מוקדם, עידכנתי את הצוואה, וידאתי שכרטיס תרומת האיברים שלי עדיין בארנק ופגשתי את אמא שהסיעה אותי אל בית-החולים. בית החולים היה, כהרגלו של בית-חולים, עמוס רופאים, אחיות ואנשים שרק באו לשאול שאלה. שילמתי 24 שקלים לאחות והמתנתי בסבלנות למותי (סליחה, תיקון, לתורי). אחרי 40 דקות מורטות עצבים שבמהלכן כל כניסה ויציאה מחדר הניתוח גרמה לי התקפי חרדה, הגיע הרגע האיום:

אחות: "מר מעופף?".

אני: "כן...".

אחות: "תיכנס בבקשה".

הוכנסתי אחר כבוד לחדר קטן ובו נצטוויתי להוריד הכל (טוב, נו, הכל חוץ מתחתונים, אני לא ארשה פורנוגרפיה בבלוג הזה...) וללבוש חלוק ותחליפי נעליים מוזרים עשויים מחומר מוזר שיותר מהכל הזכיר לי מפת שולחן מהסוג החד פעמי. לחדרון ההלבשה הקטן היו, מסתבר, שתי דלתות, מאחת מהן נכנסתי, ומהשנייה בקע תוך דקות ספורות קול שקרא לי להכנס. נכנסתי לחדר ניתוח עמוס במכשירים מפחידים למדי, הרופא קרא לי לחתום על טופס כלשהו, ניסיתי לקרוא, אבל לא ממש הצלחתי, אז שירבטתי משהו שהזכיר במעורפל ציור של רמברנדט ליד האצבע שלו. הוא הורה לי להשכב על המיטה, זריקה, קול חריכה, ותוך 20 שניות כבר הייתי על הרגליים, ניצלתי בנס. לקח לי זמן כפול מהרגיל להתלבש, בכל זאת, זריקת הרדמה בראש זה דבר מסוכן שעלול לפגוע בכושר הריכוז ויצאתי החוצה לקול אנחת רווחה של אימי המודאגת, זהו, אפשר ללכת הביתה.

עד כאן הגירסה הדרמטית של הסיפור. הגירסה האמיתית, מה לעשות, הייתה מרגשת אפילו פחות, שום עריכת צוואה, שום כרטיס תרומת איברים (טוב, נו, יש לי אחד בארנק, אבל הוא לא היה מעורב בסיפורנו) וגם לא התקפי חרדה, אפילו אמא באה איתי רק בגלל שהיא התעקשה, ואני ניצלתי את ההזדמנות בכדי לתת לה לנהוג כדי שאני אוכל לנמנם משך כל 20 דקות הנסיעה. בחדר הניתוח אמנם היו כמה מכשירים מוזרים למראה, אבל לקרוא לו עמוס ולמכשירים מפחידים זו תהיה הגזמה פראית ויתכן שאף שקר גס, תלוי את מי שואלים. בכל מקרה, פשוט היה לי מעט משעמם היום ונראה לי משעשע להפוך את כל החוויה הזאת לאיזה משהו משמעותי והירואי, בפועל,אגב, שיאו של היום שלי עד עכשיו היה מנת פלאפל מוצלחת שאכלתי בדרך.

ובמעבר חד, נעבור לחזית הרומנטית. י' ואני יוצאים כבר קרוב לשבועיים, הזוגיות, לבינתיים, פורחת. אמנם לא יצאנו בט"ו באב או ט"ו בשבט, או איזה חג שלא היה אתמול (בקיצור, לא נפגשנו אתמול), אבל אנחנו בהחלט נפגשים היום וייתכן אפילו שהיא תישן אצלי בסופ"ש. אני עדיין תוהה האם להביא פרחים או משהו כזה, מצד אחד, אני אוהב את המחוות הקטנות והחמודות האלו (וכולם ביחד: "אוווווו...") אבל יש לי הרגשה שזה ממש לא הסגנון שלה, אז אני כנראה אחליט על המקום את ההחלטה השגויה, תהא אשר תהא.

למען האמת אני חייב לציין שלפחות עד עכשיו היא נראית לי בדיוק כמו מה שחיפשתי, חמודה, מצחיקה, כיפית, לא לוחצת מדי ולא פאסיבית מדי, והעיקר, לא משחקת משחקים. מעבר לזה, אין הרבה מה לספר, נפגשים, מדברים, צוחקים, מתחרמנים, סקס והולכים הבייתה, הסיפור המוכר פחות או יותר (אם ממש חשוב לכם לדעת בדיוק מה קורה אתם יכולים פשוט לדמיין שבמקום המשפט האחרון ישנן 3 פסקאות נוטפות זימה שבהן אני מדבר על עיניה הכחולות, ירכיה הצחורות, שדיה הזקורים וכו', משום מה אני מרגיש די מטופש כשאני מנסה לכתוב תיאורי סקס).

עד כאן עידכונים להיום, נשאיר אתכם עם עוד תמונה אחת מהודו, הפעם מגואה: