טוב, אז אתמול, כבכל יום ראשון, הלכתי לי לשחק כדורסל עם החבר'ה, משחק ראשון עבר בשלום, המשחק השני כבר לא ממש. באחת ההתקפות שמרתי על שחקן מהקבוצה השנייה (וזה אכן יהיה טיפשי מצידי לשמור על שחקן מהקבוצה שלי), הוא ניסה לעבור אותי ותוך כדי הליכה אחורה עיקמתי את הקרסול תוך כדי שהוא דורך לי עליו. אאוץ'. תוך הפגנת יכולת הסקת מסקנות מעוררת הערצה שבבסיסה עמדה המשוואה המוכרה: כואב לי=משהו לא בסדר, קירטעתי לי בחזרה הביתה, צולע ומדדה, והרמתי טלפון לאחות התורנית. אחרי 20 דקות של ציפייה היא הגיעה לבסוף, חמודה מאוד וג'ינג'ית, הורדתי את הנעל כדי לגלות קרסול בגודל של מלון בינוני, והיא הודיעה לי בשמחה שאין לי שבר ושמחר בבוקר אני צריך להגיע למרפאה, יופי.

בבוקר, כפי שאפשר לנחש, לא ממש יכולתי לעמוד על הרגל, אז בדרך לא דרך הגעתי למרפאה. האחיות במרפאה דווקא לא היו משוכנעות שאין לי שבר ולכן נשלחתי אחר כבוד למחלקת תאונות ב-"לין" (איזה שם מקסים למרפאה איזורית, הלא כן?). אמא הזמינה מונית והגיע נהג ערבי חביב שהתעקש לספר לי איך, כשהוא היה בן 5, הוא נפצע בזרת ביד ימין, ואמא שלו לקחה אותו על חמור לכפר השכן כדי שאיזה זקן יחבוש לו את האצבע בבצק (?) ובביצה (???) ושילמה לזקן בסל ביצים ודלי חלב, ומאז הזרת שלו עקומה והוא אפילו לא יכול לתבוע את אותו זקן, כי הוא מת. אני, בכל אופן, קוויתי שאם האצבע לא נרפאה, אולי לפחות היא יצאה טעימה, למרות שבד"כ אני לא אוהב אצבעות בבצק...

מחלקת תאונות, למי שלא מכיר, היא מקום משעשע ביותר, לפחות לאנשים עם חוש הומור ביזארי כשלי. מגיעים לשם עשרות אנשים בעלי פגיעות שונות ומשונות שנאלצים לעבור את המסלול המיגע של כניסה-תור-קבלה-תשלום-המתנה-רופא-עוד המתנה-רנטגן-עוד המתנה אחת-תשובה מהרופא-עוד תור אחד-מכתב שיחרור והביתה. האמת היא שדווקא היה ממש נחמד, לפחות עד כמה שביקור במחלקת תאונות יכול להיות נחמד, הרופאים היו חביבים, האחיות נחמדות, סבבה. האבחנה, אגב, הייתה נקע חריף בקרסול שיאלץ אותי לבלות שבועיים בגבס ואפילו קיבלתי 19 גימ"לים מהעבודה, וזה אחרי שרק אתמול סחתי לעצמי כמה נחמד יהיה לקחת חופש מהעבודה. בכל אופן, מי שלא שמו לו גבס מימיו, לא יודע מה הוא מפסיד. קודם כל, חובשים את הרגל בתחבושת אחת, ואז בתחבושת אחרת ואז מרטיבים את הגבס במים חמים ושמים אותו על הרגל, נעים... (באמת!).

אז עכשיו אני בבית, עם המון-המון זמן פנוי, כי אסור לי לדרוך על הרגל לפחות 3 ימים. איחולי החלמה, הבעות צער (או שמחה), פרחים, שוקולדים, חתימות על הגבס הצעות למסאז' ושאר ירקות, יתקבלו בברכה גם במסנג'ר יען כי יש לי תחושה חזקה שאני עומד להיות משועמם מאוד בימים הקרובים. לסיום, נשאיר אתכם עם עוד משהו מהודו, הפעם מהכפר קי שנמצא בצפון הודו (איזור ספיטי אם אתם מתעקשים).