פותח את העיניים בבוקר, לקום או לא לקום? זאת השאלה. בד"כ התשובה ב-3 הפעמים הראשונות היא לא לקום, ואני חוזר לנמנם עוד קצת, עד לפעם הבאה שהעיניים יפתחו להן. כשאני קם בסופו של דבר, מדובר בעניין לא פשוט, משום מה, בכל פעם שאני עובר למצב אנכי הקרסול מתחיל לכאוב, לכאוב מאוד אפילו, ולא בגלל שאני דורך על הרגל. בכל מקרה, היעד הראשון אחרי המיטה הוא הספה בסלון, שם אני עוצר להתאוששות והערכת מצב, נעשה מקלחת היום או לא? עד שאני מחליט, אני מדליק את הטלוויזיה ושוקע מולה לכמה דקות לפי השעון הביולוגי שלי (חצי שעה לפי שעונים אחרים, אבל אני לא מתייחס אליהם). המקלחת עצמה היא פרוייקט לא פשוט, ומכיוון שהיא מערבת לא מעט המצאות במצב מאונך, היא גורמת גם לכאבים לא מבוטלים, אבל אין ברירה, זה עדיף על להישאר מזיע ומג'וייף.

מכאן והלאה היום שלי מתחלק בין רביצה על הספה מול הטלוויזיה לבין רביצה על הכורסה מול המחשב, מפעם לפעם אמא מתקשרת ושואלת אותי אם אני צריך משהו (מפעם לפעם זה אחת ל-5 דקות פחות או יותר, אבל אני בהחלט מעריך את המאמצים שהיא עשתה להפחית את התדירות...), משום מה היא מניחה שמכיוון שנקעתי את הקרסול, קיבולת הקיבה שלי גדלה בדרך נס ואני מסוגל לאכול 6 ארוחות מלאות ביום. מעבר לזה, חיי בשבוע האחרון ריקים ומשעממים למדי, י', שמהיום והלאה החלטתי לקרוא לה כאן יעל, יען כי י' נשמע לי מטופש, חולה בשבוע האחרון, ואנחנו מתנחמים בשיחות טלפון. החברים שלי נמצאים כולם בדרך פלא במילואים, או בלימודים, או בעבודה, ולא יכולים לבוא לבקר. וכך נשארתי בודד עם הררי אוכל, דני לבנשטיין וג'קי וישנייה שמשדרים חבורת ילדות גומי אנורקסיות, משה גרטל שמהלל גופות של שחיינים באופן מחשיד למדי וזוהיר בהלול אחד.

רק עוד 8 ימים, רק עוד 8 ימים...