זהו, יעל התקשרה אליי הערב והודיעה לי שזה נגמר. עד שאני טורח וממציא לה שם בדוי לטובת הבלוג, אולי אפילו שוקל להעביר אותה מהופעת אורח חד-פעמית לתפקיד קצת יותר מרכזי היא מפילה את זה עליי. היא אמרה שבשבוע האחרון הקשר כבר לא זורם כמו בהתחלה. ואם להיות כנה לחלוטין, היא צודקת. ההבדל היחידי הוא שאני חשבתי שזה מכיוון שהיא חולה ואני תקוע בבית בגבס ואין לנו ממש אפשרות להיפגש. בכל אופן, היא אמרה שיש לנו הרבה במשותף והיא תשמח אם נישאר ידידים, והיא אולי אפילו היא תבוא לבקר אותי ולטפל בי קצת. מצד שני, זו פרידה ואנשים אומרים לפעמים דברים שהם לא ממש מתכוונים אליהם כשהם נפרדים, כדי לרכך את המכה, אז אין לי מושג מה הלאה.

האמת היא שזה לא היה עד כדי כך מציק לי אם לא הייתי יודע שאני אהיה תקוע עכשיו לפחות עוד שבוע בבית להתבשל במיץ של עצמי, בלי התחלה של צ'אנס אפילו להתחיל משהו חדש, אבל זה המצב ואני פשוט אצטרך להתמודד איתו. האמת היא שחשבתי שזה קשר שבאמת יש לו צ'אנס להצליח, יש לנו המון במשותף ובאמת הייתה לנו כימיה טובה בכל פעם שנפגשנו, או לפחות כך זה נראה מהזווית שלי, אבל מסתבר שהזווית שלי היא לא הזווית היחידה.

אז מה? מסתבר שכמו שידעתי, אני לא מבין נשים בשיט. מסתבר שלפעמים להיות נחמד, להביא מתנה ביומולדת אפילו שזה דייט ראשון, לעשות מסאז'ים בכפות הרגליים ולהקשיב לה זה לא תמיד מספיק, ודווקא כשמשקיעים ורוצים באמת לגרום לזה להצליח, וזה לא מצליח, זה מתסכל הרבה יותר. אז מה הפיתרון? לא להשקיע ולא להיות מעורב רגשית בתקופה הראשונה? יכול להיות, אבל זה לא אני. להמשיך לחפש בדרך הזאת? כנראה שזה מה שיהיה כי רעיונות אחרים אין לי, זו אולי הדרך הכואבת יותר, אבל נראה לי שזו הדרך הנכונה.

אז בינתיים אני תקוע כבר שבוע בבית, מתחרפן לי לאיטי, ויש לי עוד שבוע שלם עד לטקס הורדת הגבס שייערך, אי"ה, ביום ב' הבא, ועם מעט מזל לא יגרור אחריו טקס הנחת אבן פינה לגבס חדש לעוד שבוע-שבועיים. עד אז אני אמשיך לרבוץ מול הטלוויזיה והמחשב במשך פרקי זמן בלתי הגיוניים בעליל תוך כדי צבירת שעות ארוכות של רחמים עצמיים. אבל אין צורך לדאוג יותר מדי, בסופו של דבר גם זה יעבור, אם לא עד החתונה לפחות עד לפעם הבאה שבה מישהי תחליט חד-צדדית שאני לא מתאים לה...

וכדי בכל-זאת לסיים בנימה אופטימית, קחו שקיעה מנפאל, זה מכפר קטן וחביב בשם טטופאני, אי שם לקראת סופו של מסלול האראונד-אנאפורנה.