אפשר לקרוא לזה אולי סוג של יאוש או עצלנות, אפשר לקרוא לזה ראיה מפוכחת יותר של החיים, אפשר לקרוא לזה גם סלט גזר, אבל בתקופה האחרונה פשוט הבנתי שאני לא מהרודפים. אני לא מאלו שיתקשרו לחברים 10 פעמים בשבוע כדי לנסות לשכנע אותם לצאת לאיזו בירה, אני לא מאלו שיתקשרו וינדנדו לבחורה שלא רוצה אותם (או לחילופין, כזו שרוצה שירדפו אחריה), אני גם לא מאלו שימרפקו את דרכם למעלה בעבודה וכשיגמרו להם המדרגות לטפס עליהן הם פשוט יעברו לבניין אחר. זה פשוט לא אני ולמרות קשיים מסויימים בדרך, אני מתחיל לחשוב שאולי טוב לי עם זה. אי אפשר להגיד שהחיים שלי מושלמים, אין לי לא חברה ולא סקס כבר חודשים ארוכים, העבודה יכולה להיות קצת מעיקה לפעמים, החברים קצת מרוחקים, אבל מצד שני, גם אי אפשר להגיד שהם רעים, יש לי דירה משלי, יש לי הרבה זמן פנוי ומוזיקה טובה, יש לי משפחה וחברים (גם אם קצת מרוחקים כרגע), העבודה משאירה לי מספיק זמן פנוי לכל דבר אחר שבא לי לעשות ובעיקר, אני לא צריך לרדוף אחרי אף אחד, כל הדברים הטובים האלו נמצאים אצלי ביד.

בכלל, כל רעיון הרדיפה הזה אף פעם לא היה ברור לי, אז נכון שנחמד כשיש עבודה טובה יותר, קצת יותר כסף, נחמד יותר לעבור מבת זוג אחת לשניה בלי חודשים ארוכים של בדידות ביניהן אבל בסופו של דבר, לפחות מבחינתי,  לסמן מטרה, לרדוף אחריה ומיד להמשיך לבאה זה לא גליק גדול, כולם מגיעים בסופו של דבר לאותו מקום, הדרך תביא מה שתביא ואני אקבל את מה שאני אקבל ואשתדל להנות מזה כמה שיותר. ככל שאני חושב על זה יותר, העולם שאני חי בו דחף אותי מגיל 0 להיות מישהו שאני לא, להתחרות עם כולם, לרדוף אחרי מטרות, לרוץ בלי לעצור, לחתור למצויינות, וזה מתסכל ועצוב להיות מי שאני לא, אם עד עכשיו העולם היה מי שהוא ואני התמודדתי, עכשיו תורי להיות מי שאני ושיתמודד העולם. לפחות עד להתקף ההתבוננות הפנימית הבא שלי.