שבת בבוקר, מתישהו בדצמבר. רעם מתגלגל מעיר אותי מהשינה ואין לי מושג מה השעה. קצת קר לי, אני מושך אליי את השמיכה ומתכרבל עוד טיפה פנימה, עדיין מתלבט אם לקום להכין לעצמי משהו חם לשתות או להמשיך לישון עוד קצת. הימהום קצר מהצד השני של המיטה מזכיר לי שהיא שם, ולא פחות חשוב, שעכשיו היא כבר לא לגמרי מכוסה, בטח גם לה קצת קר עכשיו, אבל אני מתעכב עוד רגע לפני שאני מכסה אותה מחדש, מעביר את המבט על הגוף שלה. היא עדיין ישנה, רק בתחתונים הכחולות שלה שאותן הורדתי רק לפני כמה שעות. היא אמנם לא מלכת יופי, אבל הריח שלה משגע אותי. אני מעביר יד קלה על הפנים האלו, שרק לפני כמה שעות נישקתי, ומכסה אותה מחדש, היא מתהפכת לצד שני מבלי להתעורר, כבר לא קר לה.

אני נשאר לשכב על הגב, בוהה בתקרה, מקשיב לגשם בחוץ, חושב על אתמול בערב בפאב, על מחר בבוקר בעבודה, הכל חוץ מאשר להנות מהרגע, הכל חוץ מאשר לחוש את החמימות הזאת, לנשום את הריח הזה, להסתכל על הפנים האלו, לשמוע את הנשימות שלה. אני אוהב אותה? אני סתם חרמן? אני כבר לא יודע. אני ממשיך לשכב עוד כמה דקות, בין מחשבה לחלום, בין עירנות לנמנום, ובסוף מכריח את עצמי לקום. מדליק את הקומקום החשמלי ויוצא החוצה לקטוף כמה עלי נענע. קר בחוץ ואני רק בבוקסר וטי-שירט, הריצפה במרפסת רטובה מהגשם, אבל זה לא ממש מפריע לי. הגשם עדיין יורד, והאוויר טרי עם ריח של גשם, לא מחניק כמו בפנים. אני בוהה קצת בטיפות שמתנפצות לתוך השלולית בחוץ עד שאני שומע את הכפתור של הקומקום החשמלי קופץ.

זורק את עליי הנענע לתוך הכוס, שם תיון ושופך את המים פנימה. חוזר לחדר השינה, מוציא שמיכה להתכסות בה וזוג גרביים מהארון מבלי לשים לב אפילו שהמיטה התרוקנה. חזרה לסלון, מדליק תנור ספירלות, זורק את השמיכה על הספה ולובש את הגרביים על הרגליים שעדיין קצת לחות מהיציאה למרפסת. הדלת של השירותים נפתחת והיא יוצאת לבושה בחלוק שלי. "הכנת לי תה? איזה מתוק אתה..." היא אומרת לי. אין לי כוח להתווכח, "תהני, חמודה...". אני מתכסה בשמיכה ומתפרס על הספה מול הטלוויזיה, מחפש משהו נורמלי לראות ונעצר על קליפ של אהוד בנאי, "רחוב האגס אחד", אין יותר מתאים מזה לשבת בבוקר. היא מגיעה מהמטבחון עם כוס התה ביד, "תעשה קצת מקום...", אני זז קצת הצידה והיא מתיישבת לידי, מלטפת לי את הראש ומתכופפת לנשק אותי. "לא ציחצחתי שיניים..." אני אומר לה, היא מוותרת ולוקחת לגימה מהתה.

אני מעביר יד על העורף שלה, בחיבור שבין החלוק והעור שלה, מסיט לה את השיער הצידה ונושם את הריח שלו, ריח טוב. היא משעינה את הראש הצידה, עוצמת עיניים ומשמיעה קולות של הנאה. אני קם לצחצח שיניים, הגשם בחוץ נחלש קצת, אבל עדיין קר, והמים הקרים בברז לא משפרים את המצב. אני מתלבט לרגע אם לעשות מקלחת, ומוותר, היא לובשת את החלוק שלי, ומקלחת בוקר חורפית בלי החלוק שלי זו לא חוויה שאני מעוניין בה כרגע, שגעון קטן שלי. כשאני חוזר פנימה הכוס שלה כבר בכיור והיא כבר בלי החלוק, מתלבשת בחדר השינה, "אני חייבת לזוז, לבת-דודה שלי יש יומולדת והיא תהרוג אותי אם אני אאחר, אבל היה לי ממש כיף...". "תהני". אני יוצא החוצה לקטוף עוד כמה עליי נענע להכין תה חדש והגרביים שלי נרטבות, אני שונא כשזה קורה. אני חוזר פנימה, מדליק שוב את הקומקום ומתיישב על הספה להוריד את הגרביים, היא מתיישבת לידי ולובשת את המגפיים שלה, אני מניח את הגרביים מול התנור לייבוש וחוזר למטבח לשטוף את הכוס שלה.

"אתה כועס עליי?"

"לא, למה?"

"אתה נראה קצת עצבני הבוקר..."

"אני תמיד ככה על הבוקר"

"לא היית ככה בפעם הקודמת"

"עזבי, סתם קמתי על צד שמאל..."

היא מתקרבת אליי מאחורה בדיוק כשאני מוזג את המים לכוס, מחבקת אותי, אני  מנער  את התיון וזורק אותו לפח, נראה לי שהיום אני אגמור איתה. היא מנשקת אותי על הצוואר, היד שלה מלטפת אותי לרגע על החזה ואז עוזבת. "אני אתקשר אלייך בערב" היא זורקת אליי ויוצאת החוצה לגשם. לוקח את כוס התה שלי והולך לסלון, מתרווח על הספה, מתכסה ונותן לגימה מהתה, עדיין חם מדי. אהוד כבר מזמן לא בטלוויזיה, במקומו יש איזה זמר מזרחי, אני מכבה את הטלוויזיה וזורק את השלט על הכורסה, בחוץ הגשם שוב מתחזק. אני נושף על התה ולוקח לגימה, חסר סוכר, אבל אין לי כוח לצאת מתחת לשמיכה, אז אני שם את הכוס על השולחן ומתחפר עוד טיפה פנימה. בוהה במסך השחור שמולי, יודע שהיום בערב כשהיא תתקשר, אני רק ארצה שהיא תהיה שוב לידי, שאוכל לנשום שוב את הריח שלה, עוד פעם אחת.

איך אני מתגעגע לחורף.