זהו, הגבס ירד, אני אדם חופשי!

שלא כהרגלי בשבועיים האחרונים, הקצתי היום ב-7 לפנות בוקר כדי להגיע למחלקת התאונות ב"לין" על מנת להיפטר מהמשקולת שהעיקה על הרגל שלי בשבועיים האחרונית ובתקווה שלא לזכות באחת נוספת. אמא באה לאסוף אותי, ויצאנו לדרך. בסביבות 8 הגענו למחלקת תאונות והמקום, לשמחתי, היה ריק כמעט לגמרי, משמע בלי תורים. אחרי שמסרתי ד"ש בדלפק הקבלה שבו שלחו אותי להגיד אהלן לרופא, נשלחתי אחר כבוד לחדר הגבס על מנת להסיר את המפגע. הגבסן, או איך שלא קוראים לאיש שאחראי על גיבוס והסרתו, היה בחור רוסי מגודל, שמן ומשופם, אם הייתי אדם שמדביק סטיגמות הייתי בוודאי משער לעצמי שאת ניסיונו בגיבוס הוא צבר בהתאמת מגפי בטון לאנשים שהמאפיה הרוסית חפצה ביקרם, אבל אני אדם נאור ויפה נפש, אז רק חשבתי את זה בשקט בשקט בלב תוך תקווה שהבחור אינו ניחן ביכולות טלפטיות. הסרת הגבס, אגב, מתבצעת במעין מסור דיסק מסתובב שבהחלט הולם את הסטיגמה שהדבקתי לאותו בחור, אבל לאור העובדה שרגלי יצאה ללא פגע, החלטתי לזנוח את הסטיגמה. הגבסן החביב הודיע לי שנראה לו שאני אחזור אליו עוד מעט לגיבוס נוסף, הודיתי לו וקיפצתי לי אל חדר הרנטגן לצילום.

אחרי עוד המתנה קצרה בתור הוכנסתי לחדר הצילום, טכנאית הרנטגן נתנה לי חתיכת גומי לשים על "האיזורים האסטרטגיים", כהגדרתה, ואני תהיתי לעצמי אם  כל מה שעומד ביני לבין עקרות הוא אותה חתיכת גומי ועד כמה חזק אני צריך להצמיד אותה כדי שהנשק האסטרטגי שלי ישאר שמיש. יצאתי מחדר הרנטגן בחזרה לחדר ההמתנה שכבר היה עמוס לגמרי בפצועים, חולים, זקנים, ילדים, חלכאים ונדכאים (טוב, נו, חלכאים ונדכאים לא היו שם, אבל הבנתם את הכוונה) שהשתמעו לפן אחד בלבד-תור ארוך. עכשיו ההמתנה כבר התחילה להתארך אל מעבר לגבול חצי השעה ואני ניצלתי את הזמן כדי לשלוח מבטים שאמורים היו להעביר מסר של "כואב לי נורא ונפצעתי קשה, אבל אני עדיין מחייך כי אני גבר חזק וחסון ועם זאת בעל חוש הומור", לכיוונן של שתי בחורות חמודות שישבו בספסל לידי, אבל הן היו עסוקות מדי ביד הפצועה של אחת מהן ובשליחת  מבטי "אנחנו שתי בחורות חלושות ומסכנות שצריכות עזרה מגבר חזק, חסון ובעל חוש הומור שגם מסוגל ללכת", שלא לדבר על העובדה שאמא שלי ישבה לידי, אז ויתרתי עליהן ונכנסתי לרופא.

הרופא, אגב, התגלה כאחות שחבשה לי את הרגל בתחבושת אלסטית והורתה לי לעשות הרבה אמבטיות מים פושרים לרגל תוך כדי שאני מניע את הקרסול, לחבוש את הרגל במשך היום ולישון בלי התחבושת, מסובך מעט, אבל אני חושב שהצלחתי לזכור את הכל. עוד סיבוב קצר להגיד שלום בקבלה ולקבל טופס שאומר שעליי לנוח עד הראשון בספטמבר ואז לחזור לביקורת ושוחררתי אחר כבוד לרכוש לי פיתה שמנונית עם בצל כארוחת בוקר מזינה ובריאה וכבר הייתי על המונית בדרך הביתה.

ורק עוד דבר אחד לפני סיום, תודה ענקית לפיקציה היקרה מכל על הלינקוק, על התגובות המקסימות, על הבלוג הנהדר ועל היותה בנאדם נפלא באופן כללי... :)