זה כל מה שאני רוצה כרגע, רק לשכוח. אני נוטש את הרחוב החם, הלח, הדחוס והחשוך ונכנס אל תוך הפאב המחניק לא פחות, רק מאוורר תקרה בודד מפיג את החום, מאדה מעט את הזיעה שמכסה אותי מההליכה. לא עוברת דקה מהרגע שאני נכנס לפאב ולגימה ראשונה של בירה קרה כבר גולשת לה במורד הגרון, מצננת את הלוע, את הגרון, וממשיכה הלאה אל השיכחה. רסיס ראשון של זכרון דוקר אותי. הפגישה הראשונה שלנו, היד שלך, שרק לפני רגע ניסתה לצאת מידי נרגעת פתאום, מניחה לעצמה לשקוע בתוך ידי, הריח הקלוש של קרם הידיים שלך משתלב עם הטעם המריר שהשאירה עוגת השוקולד על הלשון שלי. מבט לא-בטוח שלך, חיוך מהוסס שלי, המגע הקשה של המפה המעומלנת על המרפק שלי וחוסר הבטחון הזה שמשחק איתי, מרגיע אותי רגע אחד וברגע השני כבר נדמה לי שעוד רגע תלכי, אבל את נשארת. הלגימה הבאה עושה את דרכה במורד הגרון והרסיס נעלם לו.

טיפת זיעה שעושה את דרכה במורד גבי ומצמידה את הטי-שירט המרופטת שלי אליו, דוקרת פתאום את הזכרון שלי ברסיס אחר. את במיטה, הזיעה שלך מצמידה את אותה טי-שירט שאני לובש עכשיו לגופך החולה, אותה זיעת מחלה שמבהיקה את עורך. השמיכה הבהירה שהורדת ממך זרוקה על הרצפה המאובקת, ואני עם כוס מים קרים ביד אחת, החלקלקות הקרה של הכוס על עור הידיים שלי והריח הקלוש של הזיעה שלך מעורב בריח הדחוס של הדירה שלי. המגע של המצח הקודח שלך שמבעיר את היד הקרה שלי, מראה של חתיכת טיח קטנה שנפלה בחיבור הדלת והמשקוף, חושפת מתחתיה את הבלוק האפור וקולות של קריין רציני בטלוויזיה, כל אלה מתחברים והופכים לרסיס נוסף שנעלם כשאני רואה סוף סוף את תחתית כוס הבירה, הבאה בתור כבר בדרך.

בחורה שעוברת במחשוף עמוק מזכירה לי לרגע את הלילה ההוא, ורסיס נוסף דוקר אותי. החדר החשוך שלך, אור פנס הרחוב מאיר אותך בכתום, את על ארבע, גבך מקושת בעונג, ואני מאחורייך, מראה התחתונים השחורים שלך מופשלות, מתוחות בין ירכייך המפוסקות, חורצות בבשר הרך שלך. הריחות המתערבבים שלנו, הטעם החמוץ והמענג שלך על הלשון שלי, החום שקורן מבין רגלייך, טיפה מהמיצים שלך שזולגת לאורך הירך, קולות חנוקים של תשוקה, העונג המשכר שמוהל ומדלל כל מחשבה אחרת עד לאין, נביחות כלבים מהרחוב בחוץ, אורות של מכונית שעוברת, הכל מתערבב בזכרון שלי, דוקר אותי שוב. בלגימה אחת אני שוטף גם את הרסיס הזה עם חצי כוס בירה, ומשאיר רק חבטה עמומה של זכוכית עבה על דלפק של עץ.

הרסיס הבא מכה בי, נבזי מקודמיו. השמש מסנוורת, מלהיטה את העור הלבן שלי, צורבת אותו, ומלטפת את העור השחום שלך. ארוחת בוקר על הדשא, הגירוד של העשב העורף שלי, קרום של לחם טרי שנשבר לי בין השיניים, מיץ של עגבניה שמציף לי את הפה ברוק, מתערבב עם גבינה מלוחה וריח הבושם שלך. השמלה החדשה שלך, זו שקניתי לך בהפתעה ליום ההולדת שלך, זו שרצית כבר שבועות והחלטת לוותר, כי אין לך כסף, נצמדת אל הגוף שלך עם כל משב קל של רוח. סבא ונכד שיושבים ומדברים על הספסל לידנו, קולותיהם מתערבבים בקולות המכוניות מהכביש שליד ועם החיוך שלך, שלרגע אחד כמעט והעלים ממני את  העולם, אבל רק כמעט, כי הכל נשאר בתוך אותו רסיס שדוקר אותי, אבל גם הוא לא עומד בשיטפון הקריר והמר שמערפל אותי, מצטבר לי בבטן, מוציא ממני רסיס אחרי רסיס, מרפא אותי בעדינות ממך. והכוס שוב מתמלאת.

ועוד רסיס אחד, אחרון. הפלסטיק הקר והמחוספס של הטלפון שמתחמם ממגע ידי, הקול שלך שבוקע, הקול שליטף אותי לא פעם, וצורם עכשיו, שורט אותי. ריח הספגטי הקר מאתמול מציף את הנחיריים שלי, יד שקופה שאוחזת בגרון שלי, חונקת, לוחצת. "זה נגמר". ודיגדוג קטן על הלחי של דמעה, כזו שזולגת מהעין בלי רשות, כזו שאף יד כבר לא תחזיק תמחה, לא תאסוף, הקור של המרצפות על כפות הרגליים שלי שמחלחל במעלה הרגליים, הטעם התפל של רוטב העגבניות נצרב בפה שלי שהתייבש ברגע, והבזק של אור שמוחזר מהדיסק שמונח הפוך על השולחן, מסנוור אותי לרגע, דוקר לי את העין, נשבר בדוק של הדמעות. הרגליים כבר כושלות החוצה וטוב לי, כי שום רסיס כבר לא דוקר אותי, כולם נעלמו, טבעו בערפל ואני יכול סוף סוף, רק לשכוח.