מילואים, ממחר ועד יום חמישי, לא הקרוב, זה שאחריו. איכס.

והפעם בהרחבה, מערכת היחסים שלי עם הצבא אף פעם לא הייתה מן המשופרות, כל הקונספט הזה של להתחפש אף פעם לא עבד עלי, אנשים שמעירים לי על איך אני מתלבש או מתנהג תמיד זכו אצלי להתעלמות מופגנת (נקודה בעייתית, כשאותם אנשים יכולים לתת לי מיני תלונות ושאר מרעין בישין), הסינדול לבסיס, בין אם על איזה הר צחיח ובין אם בעיצומה של ת"א תמיד ביאס אותי ואף פעם לא הצלחתי להבין למה אנחנו והשכנים לא יכולים פשוט להניח אחד לשני ולחיות בשקט בלי צורך בכל הטרחה המיותרת הזו של להרוג אנשים בדרכים יצירתיות. כבר בטירונות הייתי קרוב מאוד לקב"ן, כשהייתי בקורס הייתי בדכאון הרציני ביותר בחיי (ואלוהים יודע שהיו כמה וכמה כאלו בחיי), ביחידה שהגעתי אליה אחרי הקורס לא ממש מצאתי את עצמי ורק בבסיס הרביעי שהגעתי אליו הצלחתי להתמקם, לא מעט בזכות העובדה שמצאתי שם כמה וכמה חברים טובים שחלקם עונה לתיאור הנ"ל גם היום.

זו אולי גם הסיבה שבגללה חתמתי קבע קצר באותו תפקיד, זו גם הסיבה שבתקופה הראשונה לאחר השיחרור עשיתי כמות נכבדת למדי של ימי מילואים בהתנדבות, וזו גם הסיבה שבגללה המילואים בשנים האחרונות הפכו בשביל למטרד וגורם דכאון בלתי זניח בעליל. למזלי, מסיבות שונות ומשונות, כמעט ולא עשיתי מילואים בשנים האחרונות וגם כשעשיתי, היה מדובר בימים בודדים ומעולם לא בשבועיים ארוכים וכמעט תמיד עם אותם חברים ששירתו איתי בסדיר. הייתה לי גם איזו פואנטה, אולי אפילו איזה הירהור על בחינה מחודשת של בחירה בדרך הקלה והתחמקות מהמילואים בתירוץ כזה או אחר, אבל איכשהו, לא נראה לי שזה באופי שלי. לפחות אני אמור לצאת שבת, גם זה משהו.