בכל פעם מחדש הקטע המוזר הזה, שהפוסט הראשון שנכתב בחודש עומד לו בודד בראש הבלוג, בלי המשך, וכל מי שנכנס לבלוג רואה רק אותו, כאילו הוא המייצג היחיד, כי בינינו, כמה אנשים כבר טורחים ללכת אחורה? לקרוא עוד משהו? בטח שלא אם הפוסט הראשון בעמוד לא מדהים במיוחד. אז תיכף נגמרים לי 4 שבועות של חופש, אמנם אלו היו 4 שבועות שבהם כמעט ולא ראיתי אור שמש, 4 שבועות שבהם התהפך השעון הביולוגי שלי, ובמקום לישון בלילה ולחיות ביום, אני ישן ביום ומדבר בטלפון או במסנג'ר בלילה, אבל אי אפשר לומר שלא היה כיף. המחשבה על החזרה לעבודה עושה לי קצת רע למען האמת, שוב אותם נודניקים טרחנים, שוב אותו חום מעיק, שוב לקום ב-6 כל בוקר, למי יש כח? אבל באיזשהו מקום זה דווקא טוב, אני שוב יכול ללכת, שוב יכול לצאת, אולי אני אפילו אחזור לנהוג בקרוב (לא שזה כזה להיט, אבל זה גם משהו...), אולי אני אפילו אפגוש סוף-סוף מישהי, אחת, מיוחדת, שרק תגרום לי לחייך.

זהו לבינתיים, קצר, תמציתי ולעניין, רק לשחרר קצת דברים מהלב, מהראש, מהנשמה, בדרך לסוף של תקופונת קצרה וחביבה ובחזרה לעבודה, לפחות עד הסופ"ש הארוך של ראש השנה בעוד שבועיים שכבר מתחיל לבצבץ לו באופק. הרבה זמן כבר לא שמתי כאן שיר, אז הנה משהו אופטימי לסיום:

יוצא לאור - אהוד בנאי