רעב משתלט עלי. אני הולך למטבח, שנייה של מחשבה ואני ננעל על הקורבן, הפעם זה סנדביץ'. שולף כיכר של לחם בצל מהקופסא, לחם טרי, חום כהה, דחוס, עם פיסות קטנות של בצל בתוכו, פורס לי שתי פרוסות עבות, נדיבות, עוטף שוב את הכיכר בניילון ומחזיר לקופסה. עכשיו מגיע תור הממרחים, שולף מהמקרר שתי צנצנות צוננות, שכבה דקיקה של חרדל דיז'ון עם גרגירים ועליה עוד שכבה של מיונז של הלמנ'ז, כי אם כבר התקף לב, אז שיהיה בסטייל. סוגר את שתי הצנצנות, מחזיר למקרר ומוציא את התוספות, צנצנת עם מלפפונים חמוצים, קטנים ודקיקים, עם הרבה שום, עגבניה אדומה וקשה וארבעה עלי חסה, צעירים, ירוקים בהירים. מניח את שניים מעלי החסה על אחת מפרוסות הלחם. פורס את העגבניות לפרוסות דקות ומסדר אותן בזהירות על עלי החסה, אח"כ מגיע תור החמוצים, פרוסות דקות, אלכסוניות שמסתדרות להן על פרוסות העגבניה. עוצר לרגע להעריך את המצב, לבדוק אם משהו חסר, ואז ניגש לעיקר. מוציא את הרוסט-ביף מהמקרר, פורס לי 3 פרוסות נדיבות, ומסדר אותן מעל החמוצים, עוד שכבה של חמוצים, עוד אחת של עגבניות, ואז את שני עלי החסה הנותרים. לוקח צעד אחורה להעריך את היצירה. מושלם. מניח בזהירות את פרוסת הלחם השנייה מלמעלה, מהדק קלות את הסנדביץ', ומניח אותו על המגש. פותח לי בקבוק לף בראון צונן מהמקרר ומניח גם אותו על המגש. הכל מוכן, בתיאבון.

דאמיט, למה תמיד כשאני מפנטז על אוכל אני צריך לגלות שהמקרר ריק?