פעם, כשהייתי בבית הספר היסודי, האמנתי באמת ובתמים שאני מיוחד, לא מיוחד כמו שכל אחד הוא מיוחד ושונה, אלא באמת מיוחד, חכם יותר, טוב יותר, נחמד יותר ומוצלח יותר מאחרים. זה לא שלא היו דכאונות או כשלונות, אבל תמיד בתוכי היה גרעין קטן של אמונה שהחזיק מעמד למרות הכל ונתן לי את ההרגשה שיש בי משהו שהוא טוב יותר מכולם, מוצלח יותר. הגרעין הזה שרד איתי במשך שנים, גם כשהמציאות ניסתה לנפץ אותו, גם  כשההיגיון שלי התחיל לפקפק בו, הגרעין הקטן הזה הבדיל אותי, לפחות בעיני עצמי, מאחרים. מהאמונה הזו שהוא נתן לי הצלחתי בדברים שבדיעבד, אם הייתי חושב עליהם בהגיון, לא הייתי צריך להצליח בהם, וכל עידוד קטן כזה לגרעין היה חזק יותר מאלף כשלונות. אבל בזמן האחרון, הגרעין הזה נסדק.

קשה לי לשים את האצבע על מתי בדיוק זה קרה, אבל מתישהו בזמן האחרון, נחתה עליי ההכרה שאני בדיוק כמו כולם, לא טוב יותר, לא רע יותר, לא חכם יותר ולא טיפש יותר, לא יפה יותר ולא מכוער יותר. בדיוק כמו כולם יש לי את הייחוד שלי, אבל הוא לא הופך אותי לטוב יותר מאף אחד, הוא רק הופך אותי למי שאני. הגרעין הזה שהיה לי, כמו כל דבר, בא עם יתרונות ועם חסרונות, מצד אחד הוא נתן לי אמונה אדירה בעצמי, שאני יכול להשיג מה שארצה רק בכח הרצון, שאין מגבלות ליכולת שלי, אבל מצד שני הוא גם הפך אותי ליהיר, גרם לי להסתכל בזלזול על אחרים שלא עמדו בסטנדרטים שהצבתי להם, ולא מעט אנשים חשו בזה, הרגישו שאני מתנשא. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא יהיר, שאני אמנם טוב יותר מכולם, אבל שאני לא מפגין את זה ביחס שלי אליהם, אבל בתוכי ידעתי שזה לא נכון, שעצם העובדה שאני חושב שאני טוב יותר מאחרים מקרינה גם על ההתנהגות שלי ומרחיקה ממני אנשים, זו לא הייתה תחושה נעימה.

הגרעין הזה עדיין קיים איפשהו בתוכי, אבל הוא כבר סדוק, מנופץ, מותש, אני כבר כמעט ולא מרגיש את תחושת העליונות הזו שהייתה לי, את התחושה שהיכולות שלי בלתי מוגבלות ושאני טוב יותר מכולם, אבל גם בלי אותה תחושת יהירות שאפפה אותי ושחייתי בה במשך כל כך הרבה זמן. אני קצת מתגעגע לגרעין הזה, לתחושת הכוח והיכולת הבלתי מוגבלת הזאת, אבל מצד שני, אולי זה טוב יותר לשמור על פרופורציות, להכיר במגבלות ולהיות קצת יותר צנוע, והעיקר, להאמין שבקרוב יהיה טוב. בחיים לא הייתי מאמין על עצמי שאווירת חשבון הנפש סביב יום כיפור תגיע גם אליי, כנראה שיש לי עוד כמה דברים ללמוד על עצמי.