פתאום, היום אחר-הצהריים, אני מוצא את עצמי בלוויה. לא סתם לוויה שאני מגיע אליה כדי לדפוק נוכחות ולהעלם מהשטח רק כי אין ברירה אלא כזו לוויה של מישהו קרוב, מהמשפחה, ועוד אחד שנפטר בטרם עת מסרטן. אמנם אי אפשר לומר שהוא היה מאוד קרוב אלי, אבל בהחלט מספיק קרוב בשביל שאסתפח אל המשפחה הקרובה שהולכת מיד אחרי הרכב שנושא את הארון מאיזור הכינוס אל בית הקברות (לוויות של קיבוצניקים הן די שונות מלוויות בעיר, לא נכנס לזה עכשיו). אז אני הולך שם אחרי הארון (כן, יש ארון, קיבוצניקים וכו') כשלידי כל המשפחה, מי בבכי, מי בדמעות, מי מנחם ומי מנוחם. אני הולך איתם, בשקט, תומך במי שצריך, שומר על פאסון מאחורי משקפי שמש, לא רואה אבל מודע לכל מאות האנשים שהולכים אחרינו.

וכל הזמן אני רק מתאפק שלא להתפקע מצחוק כי הדבר היחיד שרץ לי בראש זו אותה סצינה ידועה מ-"מבצע סבתא".

(ועכשיו רק נשאר לי להתפלל שאף אחד מהמשפחה לא יעלה על הבלוג שלי, כי באמת, האיש היה איש יקר ועצוב לי שהוא הלך, אבל באותן דקות... לא נעים)