אתם יודעים מה מקסים כאן? שכבר מהכותרת כל הקבועים שביניכם יודעים שהולך לבוא כאן פוסט קיטורים בלתי מוצדקים על בעיות שוליות בחיי המרטיטים והמרגשים, רק שאתם טועים כולכם טעות מרה. לא רק שחיי אינם מרטיטים וגם לא מרגשים, אלא שכל הקיטורים שהולכים להגיע בהמשך (רגע, אל תלכו!) הם מהמוצדקים ביותר לפי כל דיעה אובייקטיבית, וזה כולל את מעט הדיעות האובייקטיביות שאינן שייכות לי.

אז גירדתי את עצמי היום מהמיטה בחמש וחצי לפנות בוקר רק כדי לנחות עייף וטרוט עיניים ליום עבודה שהסתיים בשעה שבע וחצי בערב ומבלי להספיק את כל הקניות שתיכננתי לשעות אחר הצהריים. מתישהו בשעות הצהריים קיבלתי טלפון מאמא שסיפרה לי שהסבתא התותבת היקרה שלי נמצאת בבית-חולים והיא כנראה בשעותיה האחרונות. הסבתא התותבת כפי שאני מכנה אותה כאן, היא אחותה של הסבתא האמיתית הפריזאית שלי ותיפקדה עד לא מזמן כסבתא היחידה שלי לכל דבר ועניין, ועל שום כן הכינוי "סבתא תותבת" אותו היא חיבבה למדי.

בכלל, למרות נטייתה הפולנו-הונגרית להוציא את המשפחה כולה מדעתה הקולקטיבית, הסבתא התותבת שלי תמיד הייתה אחת מהנפשות החביבות עליי ביותר במשפחה, היא התייחסה אליי תמיד כאחד מהנכדים שלה, תמיד מקטרת על כמה שהיא חולה ומרגישה לא טוב (אני אומר לכם, אם הייתה יכול לדבר כרגע בטח הייתה מבקשת שנכתוב על המצבה שלה "אמרתי לכם!") ותמיד בחוש הומור ציני ומשעשע. למרות המנהג המשפחתי לצחוק איתה שהיא תמיד אומרת שהיא חולה ובסוף היא תקבור את כולנו, בשבועות האחרונים היה ברור שמצבה התדרדר.

קצת אחרי הטלפון יצא לי לדבר עם ידידה רחוקה שכבר הרבה זמן קיוויתי שתהפוך ביום מן הימים ליותר מידידה והרבה יותר קרובה, היא סיפרה שהיא מחפשת חבר ושאלה אם יש לי חברים חמודים ופנויים, אני באבירות בלתי-אופיינית הצעתי את מועמדותי לתפקיד ומיד זכיתי ב-"אתה באמת חמוד אבל אנחנו צריכים להשאר ידידים" המוכר. עד שהצלחתי לצאת מהעבודה, 14 שעות אחרי שהגעתי אליה, קיבלתי את הטלפון מאמא שמוסרת שהסבתא התותבת נפטרה והלוויה מחר.

אז חג שמח כבר לא ממש יהיה כאן, אבל איך אמרו חכמים? תמיד יכול להיות גרוע יותר. שואה למשל.