אתם יודעים מה מקסים כאן? שכבר מהכותרת כל הקבועים שביניכם יודעים שהולך לבוא כאן פוסט קיטורים בלתי מוצדקים על בעיות שוליות בחיי המרטיטים והמרגשים, רק שאתם טועים כולכם טעות מרה. לא רק שחיי אינם מרטיטים וגם לא מרגשים, אלא שכל הקיטורים שהולכים להגיע בהמשך (רגע, אל תלכו!) הם מהמוצדקים ביותר לפי כל דיעה אובייקטיבית, וזה כולל את מעט הדיעות האובייקטיביות שאינן שייכות לי.

אז גירדתי את עצמי היום מהמיטה בחמש וחצי לפנות בוקר רק כדי לנחות עייף וטרוט עיניים ליום עבודה שהסתיים בשעה שבע וחצי בערב ומבלי להספיק את כל הקניות שתיכננתי לשעות אחר הצהריים. מתישהו בשעות הצהריים קיבלתי טלפון מאמא שסיפרה לי שהסבתא התותבת היקרה שלי נמצאת בבית-חולים והיא כנראה בשעותיה האחרונות. הסבתא התותבת כפי שאני מכנה אותה כאן, היא אחותה של הסבתא האמיתית הפריזאית שלי ותיפקדה עד לא מזמן כסבתא היחידה שלי לכל דבר ועניין, ועל שום כן הכינוי "סבתא תותבת" אותו היא חיבבה למדי.

בכלל, למרות נטייתה הפולנו-הונגרית להוציא את המשפחה כולה מדעתה הקולקטיבית, הסבתא התותבת שלי תמיד הייתה אחת מהנפשות החביבות עליי ביותר במשפחה, היא התייחסה אליי תמיד כאחד מהנכדים שלה, תמיד מקטרת על כמה שהיא חולה ומרגישה לא טוב (אני אומר לכם, אם הייתה יכול לדבר כרגע בטח הייתה מבקשת שנכתוב על המצבה שלה "אמרתי לכם!") ותמיד בחוש הומור ציני ומשעשע. למרות המנהג המשפחתי לצחוק איתה שהיא תמיד אומרת שהיא חולה ובסוף היא תקבור את כולנו, בשבועות האחרונים היה ברור שמצבה התדרדר.

קצת אחרי הטלפון יצא לי לדבר עם ידידה רחוקה שכבר הרבה זמן קיוויתי שתהפוך ביום מן הימים ליותר מידידה והרבה יותר קרובה, היא סיפרה שהיא מחפשת חבר ושאלה אם יש לי חברים חמודים ופנויים, אני באבירות בלתי-אופיינית הצעתי את מועמדותי לתפקיד ומיד זכיתי ב-"אתה באמת חמוד אבל אנחנו צריכים להשאר ידידים" המוכר. עד שהצלחתי לצאת מהעבודה, 14 שעות אחרי שהגעתי אליה, קיבלתי את הטלפון מאמא שמוסרת שהסבתא התותבת נפטרה והלוויה מחר.

אז חג שמח כבר לא ממש יהיה כאן, אבל איך אמרו חכמים? תמיד יכול להיות גרוע יותר. שואה למשל.

טוב, אז מסתבר שקצת קשה לשמור על חיים וירטואלים כשקמים כל בוקר ב-6, עובדים עד 6 או 7 בערב ומבלים את חלק הארי של הזמן שנשאר בשינה, דגימת וויסקי זול וחיסול ערימות מזדמנות של ענבים ואבטיח, אבל זה מה יש ועם זה ננצח או במקרה שלי, נסתגר בהגנה ונקווה לתיקו או הפסד בכבוד. ואם כבר אני עם כוסית וויסקי ביד ובמצב-רוח תבוסתני מעט, זה בהחלט יהיה הזמן לאתגר אתכם שוב בנפלאות עלילותי עם המין הנשי. אז הפעם מדובר בעלמת חן מסויימת איתה יצרתי קשר באתר מסויים לפני מספר מסויים של שבועות. אחרי תכתובת מיילים ומסנג'ר קלה, הבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה מה שגרם לי לשער לתומי שהיא איבדה עניין. שבע רצון מכך שהמציאות מתנהגת כהרגלה ולא מפתיעה אותי בחידושים מסעירים המשכתי גם אני בחיי השלווים עד לפני כשבוע אז נחתה בתיבת המייל שלי הודעה מאותה עלמת חן מסויימת ובה היא מתנצלת על העלמותה מחיי, מסבירה אותה בעומס אקדמי ותוהה, כלשונה, "האם אני עדיין בעניין" ואף השאירה מספר טלפון מסויים.

אודה ולא אבוש, הופתעתי למדי מההתפתחות הבלתי-צפויה, אבל עובדת היותי רווק בודד, גלמוד ואם להיות כנה באופן בוטה, גם נטול סקס מזה זמן רב ארוך להחריד הכניעה אותי. חייגתי לאותו מספר מסויים ובצד השני, כצפוי, ענתה אותה עלמת חן מסויימת. דיברנו פעם, אולי פעמיים והחלטנו להפגש. את הפגישה הראשונה ביטלתי אני עקב אילוצים משפחתיים בלתי-צפויים, את השנייה ביטלה היא וכך גם את השלישית עד שהיום, בעודי מתקתק על מקלדת המחשב במרץ אי שם בעבודה הטריד את מנוחתי ציפצוף רוטט מאיזור הפלאפון. הציפצוף, מסתבר, היה הודעת SMS ובה נכתב "אתה ממש נחמד אבל..." (הייתי ממשיך אבל רובנו המכריע הבין את הרעיון, כך אני רוצה לקוות לפחות). מאושש מחזרתה לשפיות של המציאות חזרתי לשגרת היום כשההכרה הברורה מחלחלת לאיטה, גם היום היקום לא יקרוס לתוך עצמו במערבולת מרשימה של אי-הגיון.

אז אחרי שסיכמנו את מערכת היחסים המוצלחת ביותר שלי בחצי השנה האחרונה פחות או יותר וביצענו וידוא הריגה חוזר בסיכויים הקלושים של מי מקוראותיי המסורות (והפחות מסורות, וגם המזדמנות) להציע לי הצעות מגונות מסוגים כאלו ואחרים, הגיע הזמן לסיים את הפוסט כמדומני. סוף-שבוע שיהיה לכם.

כשאני מתגעגע לימים היפים בהם הייתי יוצא לדייט רק כדי להזרק עוד באותו הערב, זה סימן בדוק שהמצב דרעק.

(לא, באמת, אפילו באתרי היכרויות אני כבר לא מצליח להשיג דייטים, היש שפל נמוך מזה?)