אין לי חתולים יותר. כולם נעלמו מאז שהופיעה המזוודה המסתורית הזו. למעשה, מה שמסתורי כאן זו לא המזוודה אלא איך, בשם שפמו האדיר של יחיאל מהמכולת היא הופיעה אצלי ליד המיטה בתשע וחצי לפנות בוקר. כבר היה אור בחוץ כשקמתי, אבל אני די משוכנע שראיתי 4 כוכבים ולפחות שני ירחים מסדר גודל בינוני כשנתקלתי בה ונפלתי עם המצח על השפיץ של המגירה. אחר כך, עם בליטה בגודל כדור פינג-פונג על המצח ומגבת מלאה קרח על הפרצוף, שמתי לב שכל החתולים נעלמו. שניצל שתמיד היה מעיר אותי בבוקר, מתלונן שהאוכל לא טעים, המים לא טריים ודורש במפגיע שאחליף כבר את החול בארגז לא נראה בסביבה, מר מיטה ומר מלדה, הגורים של מרת גרינה, לא חרפו בסל שלהם, ואפילו החרדונים ערופי הראש שמרת גרינה הייתה נוהגת להשאיר לי בכל בוקר על השיש לא היה במקומם. מאוד מוזר.

לקחתי שלושה אופטלגינים והורדתי אותם עם שוט של וודקה. 10 דקות מאוחר יותר, הכאב טרם חלף והבנתי שעוצמת הכאב גרמה לי כנראה להתבלבל במינונים. חזרתי לשירותים ושלפתי עוד אופטלגין, אותו הורדתי עם שלושה שוטים של וודקה. אחרי עוד 10 דקות הבנתי שהאופטלגינים האלו הם סתם חארטה של רופאים אשכנזים מנייאקים וגמרתי את חצי בקבוק הוודקה שנשאר בשלוק, אבל עכשיו אני סתם סוטה מהנושא.וכך עמדנו שם, אני והמזוודה והחלפנו מבטים נוקבים, מישהו היה חייב להשבר. בסופו של דבר המזוודה נכנעה ופשוט נעלמה, אם כי בהחלט יתכן שנפלתי אחורה על המיטה מבלי לשים לב ובהיתי בתקרה, בשלב זה הריכוז כבר היה אינטנסיבי מכדי להבחין.

כשהתעוררתי, היה כבר חושך בחוץ, ניסיתי לסלק את הגמדים שדפקו לי בראש עם פטיש אבל לא נשארה טיפת וודקה. לאט ובזהירות גירדתי את עצמי מהמיטה עד שהגעתי למצב שבחוגים שאינם מקפידים במיוחד על דיוק בניסוח בהחלט עשוי להקרא כסוג של ישיבה. המזוודה עדיין עמדה שם, מתריסה מולי בחדוות ניצחון, יכולתי לראות את החיוך בידית שלה שהייתה תלויה בזווית לעגנית, במנעול שצירוף הספרות הפוגעני 394 היה טבוע בו, אפילו העור השחור ליגלג עלי בברק מלא בוז. כבודי האבוד כמעט התקומם כנגד המחשבה שמזוודה זרה תשפיל אותי בביתי שלי, לא יקום ולא יהיה.

נגעתי במזוודה בזהירות בעזרת בוהן הרגל ומיד נסוגותי. היא לא הנידה עפעף ולא זזה. הושטתי את הבוהן ודחפתי אותה מעט יותר בגסות. עדיין אין תגובה. שמחת ניצחון אחזה בי ובעטתי במזוודה הארורה בכל כוחי. שעתיים אחר כך בחדר מיון כבר הייתי טרוד במסירת תלונה על תקיפה לשוטר לבנבן ונמוך שעמד ליד מיטתי בזמן שאח ערבי שמן גיבס לי את הרגל. ביקשתי ממנו לשלוח ניידת לדירה כדי לעצור את המזוודה, הוא נעלם לרגע וראיתי אותו דרך דלת הזכוכית משוחח בטלפון. הוא חזר לרגע ושאל אותי כמה שאלות בנוגע לפרטי התקיפה, ואז יצא שוב, בוודאי כדי להודיע לחבריו בניידת שלא יכנסו בלי תגבורת. בינתיים, כך הבטיח, ישימו אותי בתכנית להגנת עדים במתקן מיוחד עם אבטחה מקסימלית, מתקן שאליו אף מזוודה עוד לא פרצה. נרגעתי.

את תבואי אלי בלילה. אני אשב בסלון עם זנב סיגריה ביד וסליל עשן מיתמר ואסתכל עלייך כשתסגרי את הדלת מאחורייך, סמוקה ומעט מתנשפת מהעליה המהירה במדרגות. את לא תאספי את השיער כדרכך, תתני לו ליפול על הכתפיים שלך, עוטף סוודר שחור ומלטף מחשוף לבן. עיניים אדומות מעשן יפגשו עיניים פעורות מהתרגשות. את תשפילי מבט ותגישי לי כוס נמוכה מלאה בנוזל ענברי בריח חריף משכר ותעמדי לידי, מחכה. בלגימות קטנות אני אשתה, אתן לטעם למלא את חלל הפה, לעקצץ במערות האף ולהשאיר צריבה חמימה בגרון ולך לחכות, הסבלנות, כך אומר לך, באה על שכרה בסופו של יום ולפעמים גם באמצעו של לילה. את הכוס הריקה תקחי למטבח, תשטפי בזרם חמים של מים ובועות סבון ותשכנעי את עצמך שאת יכולה להמתין, היא תחליק מידייך ותישבר כשאומר לך בואי.

ראשית, תחלצי את נעליי, תפרמי את השרוכים באצבעות עדינות ומטופחות, תאספי לנחירייך את ריחות הזיעה שהצטברו מיום ארוך ותבחיני בדקויותיהם גם מבין אלפי נעליים מיוזעות, כי לי הם שייכים. ואת תדעי את הכללים ואחרי הגרביים תבקשי לפתוח את החגורה ולהוריד את מכנסיי, אבל עדיין לא, אולי גם אעמיד פנים שאיני רואה את מבטי הזימה שלך. את תציתי לי סיגריה שניה ותביאי את הגיגית והסבון והספוג והמגבת כדי לרחוץ את כפות רגלי ותקרעי בין הדחף למהר ובין הרצון לרצות אותי ואת שיגיונות האיטיות שלי שאולי הם כולם רק מסווה של שליטה. את תנקי היטב וביסודיות, על קצה גבולות השליטה העצמית, תטבלי את הספוג במי הסבון החמימים ותעבירי אותו בעדינות בין אצבעות רגלי ותייבשי את העור הקשה במגבת הלבנה. הסיגריה תיגמר.

כשתחזרי, תעמדי לשמאלי, מושפלת מבט ושערך הבהיר יכסה את פנייך. כמו ילד בחנות ממתקים אעביר את מבטי על גופך, אבל פני לא יסגירו דבר ועינייך בין כה יצמדו לשטיח העבה. מגפייך הנמוכות, השחורות לרגלייך הלבנות, מהחצאית הקצרה לחגורה הרחבה במעלה בטנך אל שדייך, מהמחשוף אל שפתיים חיוורות ושיער שנשפך ועד עיניים מושפלות המבט יעבור לאט, מנסה לחדור את הבד השחור. "על ארבע, לחי לרצפה, חצאית למעלה, עיניים עצומות". אני אשמע את נשימתך עוצרת לשבריר ובאיטיות תפני לי את גבך, תרדי על ברכייך ותניחי את לחייך על השטיח. יד אחת תשלח אחורה, תלטף את הירך ותעלה מעלה, מרימה בד שחור דק וחושפת את כולך לאור הקלוש, ישבן מתוח, שפתיים פשוקות ולחות וריחות ייחום. אולי אפילו ארשה לעצמי לחייך כשלא תראי.

את תשמעי את אבזם החגורה נפתח ואת רצועת העור נשלפת מלולאות המכנסיים, את שריקת העור החותך באוויר את כבר מכירה היטב וגופך יתכווץ מתוך אינסטינקט כשהרצועה תנחת סנטימטרים מפנייך. את הכאב אשמור לפעם אחרת, בפעם הזו השיעור יהיה על ההנאה שבאיטיות. אצבע אחת על העור העדין שבצד הפנימי של ברכך השמאלית, סיבובים עדינים, כמעט בלתי מורגשים. בלחיצה קלה, בלי מילים, תדעי לפשק עוד את ירכייך כשאקרב את פניי לשאוף את הריח המשכר, נשימותיי החמות כמעט בתוכך. רק כמעט. אצבע שנייה תצטרף למחול הפיתוי על רגלך ושתיהן יפצחו במסע הארוך למעלה, יעצרו לעסות כל נימה של עור רך ובשר לבן וחם ויקבעו בעדינות בלתי ניתנת לערעור את התגברות קצב נשימותייך. ורגע לפני יעצרו.

"בבקשה" את תבקשי בלחישה, "בבקשה...", אבל ההנאה שבאיטיות היא שיעור שלא ילמד במהירות. עוד כוסית תמזג ועשן של סיגריה שוב יתמר בחדר ועינייך העצומות לא יראו את מבטי הננעץ בין רגלייך או את הבליטה במכנסיי. הכוס הריקה תונח בעדינות על השולחן והבדל ימעך אלי אפר במאפרת העץ כששתי אצבעות יפגשו בעור העדין שבצד הפנימי של ברכך הימנית. הסיבובים העדינים, הטיפוס האיטי במעלה ירך לבנה, כמו בטקס פולחן מדויק ונשימותייך המתקצרות. אולי הפעם. ושוב כמעט ושוב יעצרו האצבעות רגע לפני ואת תבלעי את הרוק שבפיך כשאומר לך שאת ההנאה שבאיטיות והעונג בציפיה כבר הספקת לשכוח ואולי מעולם לא ידעת.

ואת תשארי לבדך בחדר, עצומת עיניים וחשופה כשאצא לכוסית אחרונה של ערב במרפסת הקטנה, אנשום את אוויר החורף הקריר ואתענג על לגימות איטיות של אוויר ואלכוהול. את בגדיי אפשוט בשקט ואניח מקופלים בקפידה על הכורסה. "כן" את תעני לי כשאשאל אותך אם את רטובה בשבילי, "נוטפת" כשאשאל עד כמה ו-"מאוד" כשאשאל אם את רוצה. נשימתך תעצר כשתרגישי אותי עומד בפתחך. לאט את תרגישי עצמך מתפשקת, מתמלאת בי, נמתחת ומתקשתת בעונג. "אפשר?" תשאלי. "לא." תבוא התשובה, "רק כשאגיד לך". בתנועות עדינות אאצור בתוכך את העונג, אשלוט בנשימותייך ואפרוט עליהן ואת תחכי למילה אחת משחררת.

"אפשר".