פתאום, היום אחר-הצהריים, אני מוצא את עצמי בלוויה. לא סתם לוויה שאני מגיע אליה כדי לדפוק נוכחות ולהעלם מהשטח רק כי אין ברירה אלא כזו לוויה של מישהו קרוב, מהמשפחה, ועוד אחד שנפטר בטרם עת מסרטן. אמנם אי אפשר לומר שהוא היה מאוד קרוב אלי, אבל בהחלט מספיק קרוב בשביל שאסתפח אל המשפחה הקרובה שהולכת מיד אחרי הרכב שנושא את הארון מאיזור הכינוס אל בית הקברות (לוויות של קיבוצניקים הן די שונות מלוויות בעיר, לא נכנס לזה עכשיו). אז אני הולך שם אחרי הארון (כן, יש ארון, קיבוצניקים וכו') כשלידי כל המשפחה, מי בבכי, מי בדמעות, מי מנחם ומי מנוחם. אני הולך איתם, בשקט, תומך במי שצריך, שומר על פאסון מאחורי משקפי שמש, לא רואה אבל מודע לכל מאות האנשים שהולכים אחרינו.

וכל הזמן אני רק מתאפק שלא להתפקע מצחוק כי הדבר היחיד שרץ לי בראש זו אותה סצינה ידועה מ-"מבצע סבתא".

(ועכשיו רק נשאר לי להתפלל שאף אחד מהמשפחה לא יעלה על הבלוג שלי, כי באמת, האיש היה איש יקר ועצוב לי שהוא הלך, אבל באותן דקות... לא נעים)

להתקשר מהפלאפון, לסיים את השיחה, להניח אותו לידי, אחרי 10 דקות לחפש אותו במשך דקות ארוכות ולא למצוא וכל זה מבלי לזוז ולו מילימטר מהכורסה.

יופי, עכשיו גיליתי שהדרכון שלי לא בתוקף כבר כמעט שנה ואפילו לא שמתי לב, הנקודה הכואבת היא שהסיבה היחידה שגיליתי את התגלית העגומה קלות הזו היא שהייתי צריך לבדוק את התוקף שלו לטובת סיווג בטחוני בשביל המילואים. אתם מבינים, אני צריך למלא קצת יותר מהמון עמודים של שאלון מזעזע ונוראי עם אלפי פרטים לא חשובים (כולל שאלת השאלות: "האם יש לך אתר באינטרנט?" והתשובה המתבקשת-"לא" כשאם היה מקום הייתי מוסיף: "וגם אם היה לי לא הייתי מספר לכם") כי בלעדיו לא יוכלו לזמן אותי למילואים. או בעברית, אני ממלא שאלון בשביל להצבא רק כדי שהם יוכלו לקחת אותי למילואים, הייתי ככה קרוב ללכתוב להם שאני מתעסק בריגול בזמני החופשי ושהמעסיק שלי זה אחמד משירות הביון הסורי רק כדי שלא לעשות שוב מילואים בבסיס פתוח 4 שעות נסיעה מהבית. עכשיו, אם תסלחו לי, אני צריך ללכת להמציא לעצמי חברים כדי שיהיו לי מספיק אנשים לרשום ב-"ממליצים".