מה שעדיין לא סיפרתי לכם עדיין, זה שלפני שבוע קניתי מקרר חדש. לא ניכנס כאן לכל הפרטים הגרפיים שכוללים את גסיסתו הממושכת של המקרר החבוט והעתיק שלי בזמן שהייתי במילואים שכללה הרקבה יסודית של רוב תכולתו המועטה, אבל רק אדגיש שאם תתקלו בימים הקרובים בהתפרצות מגפה מסתורית באיזור מגורי-אני מכחיש כל קשר. כך או כך, ביום רביעי בצהריים, קצת אחרי שהקפצתי את אמא לרכבת שתיקח אותה לנתב"ג שיקח אותה למטוס שיקח אותה לצרפת שם מחכה לה סבתא, שמתי את פעמי לחנות המקררים לרכוש לי מקרר. חשוב לציין שעקב סימנים מתריעים שהתגלו מבעוד מועד כבר הספקתי לעשות סקר שוק מקיף בנוגע למקררים ולגלות שישנו בדיוק מקרר אחד בגודל הרצוי לי. כמובן שעל אותו מקרר מופיעות תוויות של 5-6 חברות מקררים שונות ומכובדות, אבל פרט לכך הוא זהה לעצמו בכל הגירסאות עד לרמת אורך כבל החשמל, תבנית קוביות הקרח המצורפת והשקעים העגלגלים בדלת המקפיא.

לא אלאה אתכם בכל סיפור הקנייה, ההובלה והפיננסים מכיוון שלמען האמת הוא משעמם אפילו יותר הפסקה הראשונה שהייתה משעממת באופן חריג אפילו ביחס למקובל בבלוג זה, אבל רק אציין שהמקרר החדש מפחיד אותי. קודם כל, הוא ענקי, הוא אמנם ממוצע (מינוס) ביחס למקררים נורמליים, אבל ביחס למקרר הגמדי הישן והטוב שלי, הוא פשוט עצום בגודלו ומבהיל אותי עד מוות בכל פעם שאני נכנס בתמימות למטבח. לא רק זה, אלא שהוא גם מאיר עלי במנורה בכל פעם שאני פותח אותו כאילו מאשים: "אני רואה שהתכוונת לאכול 4 שניצלים, שני גביעי מילקי, 3 פיתות, חבילת חומוס וטבלת שוקולד שלמה בהתקף מאנצ'יס, אני כבר אדאג לדווח עלייך לגורמים הממונים". אמנם כל מה שיש לי במקרר כרגע זו רק ערימת ירקות קטנה, כמה תפוחים, קופסת מלפפונים חמוצים, כמה בירות וצנצנת חרדל, אבל זה לא גורם לי להרגיש פחות אשם בכל פעם שהאור הנוראי הזה מסנוור אותי כשאני הולך לשתות לגימת מים קרים באמצע הלילה.

בכלל, כל העסק הזה עם קניית מקררים נראה לי מאוד לא הולם את האופי שלי, מקררים זה משהו שמשפחות עם 3 ילדים קונות, משהו שאנשים מיושבים בדעתם רוכשים בגיל 52 כדי שיוכלו להציג בפני החברים שלהם בשישי בערב תוך שהם מנידים בראשם בכובד ראש ומהמהמים ספק לעצמם ספק לחברים: "הוא גם יודע להכין קוביות קרח ויש לו תו תקן אוזבקי". אני? אני בסך הכל רציתי שהבירה שלי תישאר קרה וטעימה לשתייה ולא תישלף לי בטמפרטורת החדר כשאני חוזר ממילואים ותעשה לי בושות אם אני מארח חברים. ובכל זאת, מקרר חדש ואני צריך ללמוד להתסדר איתו. אולי בעצם היה לי קל יותר עם אחד משומש, כזה שלא מלא בכל החשיבות העצמית המנופחת של מקרר חדש ונוצץ עם מתקן בילט-אין לקוביות קרח, אור מסנוור וכפתור מעוצב לתרמוסטט.

המקרר החדש גם יוצר לי בעיות בתחום אחר לגמרי, את מאותגרותו הורטיקלית של המקרר הישן ניצלתי באופן מושכל להפתיע בתור מדף מאולתר שעליו זרקתי כל מיני דברים שלא היו חשובים מספיק על מנת לשמור אותם במקום חשוב יותר אך לא היו חשובים מספיק על מנת לזרוק לפח, כך שהמקרר החדש, על אף שנפח האיחסון שלו גדול לפחות כפליים מהמקרר הישן, בעצם חמס ממני שטח איחסון יקר שאני נמצא בשפע בדירתי, עניין חמור ללא ספק, לפחות עד שארהיב עוז לאחסן ערימות של כלים חד-פעמיים, ניירת מסוגים שונים, כלי מטבח שיש להחזיר לאמא ופרטי לבוש שונים במגירת הירקות. בכל מקרה, מקרר חדש. כן.

נ.ב.

אני יודע שמאוד אופנתי היום לכתוב סיכומי שנה וכיוצא באלה, אבל אחרי התלבטות קלה עם עצמי, ולאות מחאה על כך שלא רק שאין לי את מי לנשק בחצות, אפילו Drinking buddy להערב לא מצאתי לי ואני אאלץ לבלות את השנה החדשה בגפי מתחת לפוך, החלטתי לוותר על העניין. אם אתם בכל זאת מתעקשים, היה דרעק.

אז איפה היינו? שבת בלילה, לפני שבוע וקצת, עשיתי מעשה מרקו, עזבתי הכל ונסעתי אל מעבר לים לחפש את אמא שהייתה, שלא במקרה, אצל סבתא. זרקתי לתיק קצת בגדים, כמה דיסקים טובים, שני סנדוויצ'ים שהיו גורמים ללורד סנדוויץ' בעצמו להתחבא בפינה נסתרת מרוב בושה ושמתי פעמי רכבת לכיוון הנתב"גיה השכונתית. את הנתב"גיה השכונתית, במקרה או שלא במקרה, מילאו עשרות, מאות ואולי אפילו אלפי נגדי וקציני צה"ל במדים שיצאו, אם הבנתי נכון, לכבוש את פולין. מיקמתי את עצמי ביניהם בדרך לבדיקה הבטחונית (הבודקות הבטחוניות היו, ונשארו מסתבר, חמודות למכביר, והמבינה תבין), הפקדתי את כלתשעת הקילוגרמים של התיק, הלכתי לבקר את הדרקונים, ולא הרבה זמן מאוחר יותר מצאתי את עצמי במחלקת האלכוהול של הדיוטי-פרי חמוש בבקבוק הבלוויני 10 (המספר מייצג את מספר השנים בהן שהה הוויסקי בחבית טרם ביקבוקו) הזכור לטוב מהפוסט הקודם תוך שאני חוכך בדעתי איזה משוכני המדפים שקרצו אלי בפיתוי לצרף אליו.

(מוקדש ל-Islay) ניסיתי לפשפש בזכרוני הדהוי ולחשוב אילו סוגי וויסקי שטעמתי אהבתי במיוחד, לבוט התלבטתי מספר דקות ואז נזכרתי בגלנפידיך 12 המוכר והטוב, מיד פניתי למדף המתאים, בדקתי את המחיר-44 דולרים ותקילין, ראיתי כי טוב והעמסתי לעגלה. לא עברו יותר משניותיים ולשמאלו איתרתי את אחיו הגדול, גלנפידיך 15, בחנתי את המחיר והפלא ופלא, 55$, רק 11 יותר מאשר האח הצעיר. שאני לא אשדרג תמורת סכום זעיר שכזה? בוודאי שאשדרג. החזרתי את ה-12 למקומו ואספתי את ה-15. לא עברו עוד שניותיים ומימינו של ה-15 קרץ לי ה-18. טוב, זה כבר מוגזם חשבתי, וויסקי בן 18 שנה זה כבר לא משהו שתואם את התקציב שלי, אבל בכל זאת הצצתי מתוך סקרנות. 66$! רק 11$ יותר מה-15! שאני לא אשדרג תמורת סכום זעיר שכזה? בוודאי שאשדרג. החזרתי את ה-15 למקומו ואספתי את ה-18 במקומו. עברו שניותיים ואפילו 3 ואף גלנפידיך קשיש בן 21 שנה במחיר 77$ לא חייך אליי משמאלו של ה-18, את אנחת הרווחה מכיוונו של הארנק שלי שמעו עד לקופה.

כמה שעות נטולות שינה ואירועים מיוחדים אחרים נחתתי בפריז הישר לזרועותיהם של שני בני-דודים מצד אמא, את הגדול מביניהם המבוגר ממני בשנה לא ראיתי מזה 10 שנים ואת הצעיר, הקטן ממני ב-6 חודשים, לא ראיתי כ-20 שנה, אבל זיהינו אחד את השני בקלות יחסית והם מיד התנפלו עלי בנשיקות. וכאן ראוי לציין שאני איני מהטיפוס המנשק, לפחות בכל מה שקשור למשפחה. פה ושם איזו דודה, סבתא או אמא כשעולה הצורך, אבל נשיקות על הלחי מבני דודים ממין זכר? לזה לא הייתי מוכן נפשית. אבל פרט להלם התרבות הקליל הזה הסתדרנו דווקא יפה למדי, נכנסו לאוטו ונסענו הישר לסבתא. פריז קיבלה אותי, בדיוק כמו שצריך, במזג אוויר מעונן, קריר ואף גשום קלות לפרקים, שינוי מרענן ונפלא ביחס לקיץ הישראלי הדוחה, הלח והדביק. הייתי יכול להשתפך כאן שעות בתיאורי השרצים הנפלאים, הבשרים המשובחים, הלחמים המופלאים, הגבינות הנהדרות ושאר המטעמים שאכלתי במשך השבוע האחרון והייתי יכול למלא עוד עמוד או שניים בתיאורי הטיולים הרגליים בפריז היפה, אבל מכיוון שפוסט תמונות משמעותי מתוכנן לעוד שבוע (פחות או יותר) ומכיוון שאני רק יכול להניח שישנם כאן אי-אילו אנשים רגישי קיבה (לא את, פאש) שלא יאהבו את תיאורי השרצים השונים שזללתי, אני אתמקד הפעם דווקא במשפחה.

סבתא עטלף שהייתה מוקד האירוע והמארחת הראשית שלי ושל אמא, חגגה 90 להולדתה בארוחה שאת כולה (כמעט) הכינה לבד כולל גיחה רגלית לשוק לסבב קניות. בכלל, היא הולכת ברגל לכל מקום מבלי להראות שום סימן של האטה. היא גרה לבד באחד מפרבריה המזרחיים של פריז, מתחזקת דירה למופת כולל מרפסת מלאת פרחים שגורמים לאחותה הצעירה (הידועה בכינויה הסבתא התותבת שלי) להוריק מקנאה. היא צלולה לחלוטין וחזקה להפתיע כפי שגיליתי כשניסיתי להתחרות איתה בהורדת ידיים. הבנידודים, פרט לנטייתם הבלתי-ברורה לנשק אותי בכל הזדמנות משל הייתי מזוזה, הם שני חבר'ה מצויינים ביותר וכל דקה בחברתם הייתה תענוג וגם שאר המשפחה, לפחות בזמן הקצר שהספקתי לבלות איתם, היו חביבים ביותר. אפילו עם הצרפתית שוברת השיניים הסתדרתי טוב בהרבה ממה שציפיתי בהתחשב בעובדה שבלימודים השנה, כמו בכל סוג לימודים שעברתי בעצם, הסתמכתי יותר על כשרון טבעי מאשר על שימוש בישבן.

אז ככה, פחות או יותר, עברו עלי שמונת הימים האחרונים בחיק משפחתי הפריזאית. לטובת שלוות הנפש שלי אחסוך מכם את תלאות נמל התעופה שארל דה-גול שבפריז על הקילומטראז' הבלתי-אפשרי ובדיקותיו הבטחוניות המפוקפקות, גם את הסבתא הזעפנית שישבה לידי במטוס אין טעם לציין וגם לא את רכבת הבוקר המתישה. אז היה טוב וטוב שהיה, עכשיו חזרה לשגרה, לשבועיים וחצי פחות או יותר, גרוזיה כבר באופק.

נכון שממש, אבל ממש מעניין אתכם לדעת האם חזרתי בשלוש או בשלום? האם טבעתי באוקיינוס קטן של אסקרגו ברוטב חמאת שום? ואיך מצאו את דרכם אל אמתחתי אחד כזה (אבל של ליטר) ואחד כזה (אבל גם של ליטר וגם זאטוטון, רק בן 10)? ומה שלום סבתא?

אז בשביל זה תאלצו להמתין קלות, ממש קלות (אולי עד מחר).