אתם יודעים מה מקסים כאן? שכבר מהכותרת כל הקבועים שביניכם יודעים שהולך לבוא כאן פוסט קיטורים בלתי מוצדקים על בעיות שוליות בחיי המרטיטים והמרגשים, רק שאתם טועים כולכם טעות מרה. לא רק שחיי אינם מרטיטים וגם לא מרגשים, אלא שכל הקיטורים שהולכים להגיע בהמשך (רגע, אל תלכו!) הם מהמוצדקים ביותר לפי כל דיעה אובייקטיבית, וזה כולל את מעט הדיעות האובייקטיביות שאינן שייכות לי.

אז גירדתי את עצמי היום מהמיטה בחמש וחצי לפנות בוקר רק כדי לנחות עייף וטרוט עיניים ליום עבודה שהסתיים בשעה שבע וחצי בערב ומבלי להספיק את כל הקניות שתיכננתי לשעות אחר הצהריים. מתישהו בשעות הצהריים קיבלתי טלפון מאמא שסיפרה לי שהסבתא התותבת היקרה שלי נמצאת בבית-חולים והיא כנראה בשעותיה האחרונות. הסבתא התותבת כפי שאני מכנה אותה כאן, היא אחותה של הסבתא האמיתית הפריזאית שלי ותיפקדה עד לא מזמן כסבתא היחידה שלי לכל דבר ועניין, ועל שום כן הכינוי "סבתא תותבת" אותו היא חיבבה למדי.

בכלל, למרות נטייתה הפולנו-הונגרית להוציא את המשפחה כולה מדעתה הקולקטיבית, הסבתא התותבת שלי תמיד הייתה אחת מהנפשות החביבות עליי ביותר במשפחה, היא התייחסה אליי תמיד כאחד מהנכדים שלה, תמיד מקטרת על כמה שהיא חולה ומרגישה לא טוב (אני אומר לכם, אם הייתה יכול לדבר כרגע בטח הייתה מבקשת שנכתוב על המצבה שלה "אמרתי לכם!") ותמיד בחוש הומור ציני ומשעשע. למרות המנהג המשפחתי לצחוק איתה שהיא תמיד אומרת שהיא חולה ובסוף היא תקבור את כולנו, בשבועות האחרונים היה ברור שמצבה התדרדר.

קצת אחרי הטלפון יצא לי לדבר עם ידידה רחוקה שכבר הרבה זמן קיוויתי שתהפוך ביום מן הימים ליותר מידידה והרבה יותר קרובה, היא סיפרה שהיא מחפשת חבר ושאלה אם יש לי חברים חמודים ופנויים, אני באבירות בלתי-אופיינית הצעתי את מועמדותי לתפקיד ומיד זכיתי ב-"אתה באמת חמוד אבל אנחנו צריכים להשאר ידידים" המוכר. עד שהצלחתי לצאת מהעבודה, 14 שעות אחרי שהגעתי אליה, קיבלתי את הטלפון מאמא שמוסרת שהסבתא התותבת נפטרה והלוויה מחר.

אז חג שמח כבר לא ממש יהיה כאן, אבל איך אמרו חכמים? תמיד יכול להיות גרוע יותר. שואה למשל.

נשבע לכם, אף פעם לא אהבתי את פורים. כלומר, זה נחמד מאוד שיש הזדמנות רשמית לדפוק את הראש עם המון בירה זולה וקצת וויסקי יקר וגם העובדה שמבחר בנותינו הצנועות והחסודות מוצאות לנכון ללבוש ממחט (כמו ממחטה, אבל מזערי בנוכחותו) בתור כסות בהחלט מחייה את הגוף ואת הנפש ואפילו אוזני המן (עם פרג! הבוז למשולשים ממולאי השוקולד והתמרים) אני מחבב פלוס. אבל כאן, פחות או יותר, מסתיים הצד החיובי במערכת היחסים המעורערת שלי עם חג הפורים.

קודם כל, יש את כל העניין הטורדני הזה עם הנפצים, הקפצונים, החזיזים, הזיקוקים, הרימונים, מטעני החבלה, הפצצות המאולתרות ושאר המרעישין (קצת מרעין, קצת בישין ובעיקר מרעישים) שתורמים תרומה שלילית למצב רוחי המעורער. מעולם לא סימפטתי מקומות רועשים מדי, הם תמיד עשו לי כאב ראש, רופפו את עצביי, הפריעו לי להתרכז, לישון, לחשוב ובאופן כללי להתעלם מהעולם הסובב אותי כפי שאני נוהג לעשות בזמנים כתיקונם. שנית, ישנו עניין התחפושות. אני לא יודע אם אני היחיד שמרגיש כך, אבל תמיד הרגשתי מטופש מאוד כל אימת שביצעתי את הטעות הטקטית המכונה תחפושת. אני אמנם רגיל להרגיש מטופש מאוד בהזדמנויות תכופות למדי בחיי, ובפרט בהזדמנויות כאלו ואחרות הקשורות בענייני אופנה, אבל עדיין, זו לא סיבה מספקת לעולל לעצמי דברים ממין זה בזדון.

אבל יותר מהכל, מפריעה לי העובדה שמתוקף החלטה שניתנה על ידי סמכות כלשהי בעלת שיקולים מעורערים למדי ככל הנראה, רוב האוכלוסיה הסובבת אותי מרגישה שהיא חייבת לשמוח בפורים וגרוע מכך, מרגישה שכל סביבתה הקרובה (ובפרט אני, למרבה הצער), חייבת לשמוח ולצהול. וכאן נעוץ אולי מוקש פציץ במיוחד. אני, מטבעי, תמיד הייתי איש של דווקא, לרוב אני שמח מאוד לרצות ולשמח אנשים אבל רק עד לאותו הרגע שבו הם לוקחים את הרצון הטוב שלי לרצות והופכים אותו לחלק ממערכת הציפיות שלהם ממני. בדרך כלל עניין שכזה מסתיים בחוסר עניין מוחלט שלי בשביעות רצונם של אותם אנשים מביצועי בתחום המוראלי בפרט ומשביעות רצונם הכללית מהחיים בכלל. אם אנסה לפשט את העניין ולהפסיק ללכת סחור סחור, למרות שאני לא רואה שום סיבה טובה להפסיק ללכת סחור סחור ולדבר לעניין, כפי שמי שקורא אותי בעקביות כבר בוודאי למד להבחין, ברגע שאנשים מצפים ממני לשמוח רק מתוקף תאריך מסויים, החלטה שרירותית שלא הייתה מעורב בה או כל דבר ועניין אחר שאינו קשור ישירות לתחושת שימחה שמבעבעת בי באופן טבעי, אני הופך באופן אוטומטי למדי ליצור נרגן, רטנוני ובלתי נסבל למחצה.

בסופו של דבר, התוצאה הסופית של כל ערימת המלל הזו אותה גיבבתי ברשלנות בשלוש הפיסקאות הקודמות היא שאת רוב חגי הפורים לדורותיהם, או לפחות בשנים האחרונות, אני נוטה להעביר מבואס קלות, בלתי מחופש, מוטרד תכופות על ידי אנשים שתוהים מדוע איני מחופש ו/או שמח, מנסה לתחזק מיגרנה קלה תוך כדי שמירה על תפקוד חלקי שלא יפחת מהתיפקוד החלקי השגרתי שלי ובדרך כלל גם שיכור מעט (או הרבה, או הרבה יותר מדי). וזה, גבירותי, רבותי ושאר קוראים, לא כיף לי בכלל.

לפעמים אני באמת לא מצליח להבין מי יותר דפוק, אני או העולם. (עזבו, אתם לא תשאלו ואני לא אפרט)

אז בינתיים אני יושב מול המחשב ב-2 בלילה כשאני אמור לקום לעבודה בעוד 4 שעות ולא מצליח לישון מרוב תסכול, על עצמי, על העולם, על החיים ועל מה לא בעצם. זה לא שהחיים שלי רעים, אובייקטיבית הם אפילו די טובים בסך הכל, אמנם יש כמה מעקשים בדרך שקצת מפריעים אבל בסך הכל, אם לרגע אחד להיות כנה עם עצמי, באמת שאין לי יותר מדי סיבות להתלונן (זה כמובן לא אומר שאני לא יכול לסחוט את הסיבות שכן קיימות עד הסוף, אבל זה כבר עניין אחר). ובכל זאת, התסכול הזה יכול להוציא אותי מדעתי הרעועה לפעמים.