רגע.

אני משוכנע שפעם ידעתי לסדר את המקשים במקלדת בצורת מילים, תנו לי עוד שניה.

הנה זה בא...

עוד רגע.

לא. נעלם. אולי מחר.

אז מה רציתי? כלומר, חוץ מלשים קו מפריד, שזה לכשעצמו שווה פוסט וגם המילה "לכשעצמו", שהיא מהחביבות עלי, שווה פוסט לכשעצמה. האמת היא שאין לי יותר מדי חידושים לחדש לכם, אמנם אינקו ביקשה פוסט ואנוכי קטונתי מלאכזב אושיות בלוגיה רמות דרג, ולכן אאלץ להלאות אתכם באנקדוטות חסרות משמעות מהטיול.

את חוויות נתב"ג נשאיר מאחור יען כי על אף ניסיונות כנים לא הצלחנו לשכוח אף בן משפחה מאחורינו, עניין מצער לכל הדעות ונקפוץ ישר לעיר טרבזון המעטירה שלחופו של הים השחור. הנחיתה עצמה, על מסלול שנמצא אך מטרים ספורים מגלי הים שהתנוצצו בעוז באור שקיעה טורקית של סוף יולי, הייתה עוצרת נשימה, אך תור ארוך ומשובץ דרדקים שחמחמים, אותנטיים ועתירי דציבלים בדרך לדלפקי ביקורת הדרכונים השכיח עד מהרה את מראהו של הים השחור וכך יכולנו לצאת אל דימדומי הערב הטרבזוניים להמתנה אותנטית לאוטובוס אותנטי שיקח אותנו למלון בו חיכו לנו אוכל שאולי היה אותנטי אך בלתי טעים בעליל, להקה שבוודאי הייתה אותנטית אך השאירה צריבות בל ימחו בעור התוף ומזגן בלתי אותנטי בעליל אך מצנן כמי מעיין קרירים בעיצומו של מדבר גובי.

את המשך הטיול, שערימות עסיסיות של שווארמת כבש אותנטית נשזרו בו כדימוי כלשהו שאינו עולה לראשי כעת חיה אך בוודאי היה מגיר דמעות מעיניכם לולא הייתי מתעצל להגותו, בוודאי יוכלו התמונות המועטות שצילמתי להעביר נאמנה יותר מכל גבבת מילים בה אוכל לזהם את פינתי הקטנה והוירטואלית, אך מילים ספורות אהיה חייב להקדיש למדריכי הבריטי האמיץ. האיש, בהעדר מילים הולמות יותר, ועל אף מאמצים כבירים וראויים להערכה מצידו להנעים את זמנם של כל המטיילים, נטה לעקשנות המזן המאפיין במיוחד מדריכי טיולים המתעקשים לתדלק רכבים רק בתחנות דלק נבחרות ובכך משאירים את רכביהם הנאמנים של המטיילים עליהם הם מופקדים צמאים לדלק כ... דימוי כלשהו, משהו עם מדבר גובי נניח. אולי מוחבי לשם גיוון.

כך או כך, והפעם אמשיך בעברית של בני אדם כי אוגוסט וחם לי וגם נגמרה הבירה, צפון-מזרח טורקיה מגניבה עד אין קץ, השווארמה משובחת, האגמים ירקרקים וצלולים, הערפל סמיך, הנהרות שוצפים ותותי העץ מתוקים. סעו לשם, יהיה מגניב או משהו. רק אל תשכחו לכבות את האורות בג'יפ שלכם כשאתם הולכים לישון, עוד יגמר לו המצבר חלילה.

אתם יודעים מה מקסים כאן? שכבר מהכותרת כל הקבועים שביניכם יודעים שהולך לבוא כאן פוסט קיטורים בלתי מוצדקים על בעיות שוליות בחיי המרטיטים והמרגשים, רק שאתם טועים כולכם טעות מרה. לא רק שחיי אינם מרטיטים וגם לא מרגשים, אלא שכל הקיטורים שהולכים להגיע בהמשך (רגע, אל תלכו!) הם מהמוצדקים ביותר לפי כל דיעה אובייקטיבית, וזה כולל את מעט הדיעות האובייקטיביות שאינן שייכות לי.

אז גירדתי את עצמי היום מהמיטה בחמש וחצי לפנות בוקר רק כדי לנחות עייף וטרוט עיניים ליום עבודה שהסתיים בשעה שבע וחצי בערב ומבלי להספיק את כל הקניות שתיכננתי לשעות אחר הצהריים. מתישהו בשעות הצהריים קיבלתי טלפון מאמא שסיפרה לי שהסבתא התותבת היקרה שלי נמצאת בבית-חולים והיא כנראה בשעותיה האחרונות. הסבתא התותבת כפי שאני מכנה אותה כאן, היא אחותה של הסבתא האמיתית הפריזאית שלי ותיפקדה עד לא מזמן כסבתא היחידה שלי לכל דבר ועניין, ועל שום כן הכינוי "סבתא תותבת" אותו היא חיבבה למדי.

בכלל, למרות נטייתה הפולנו-הונגרית להוציא את המשפחה כולה מדעתה הקולקטיבית, הסבתא התותבת שלי תמיד הייתה אחת מהנפשות החביבות עליי ביותר במשפחה, היא התייחסה אליי תמיד כאחד מהנכדים שלה, תמיד מקטרת על כמה שהיא חולה ומרגישה לא טוב (אני אומר לכם, אם הייתה יכול לדבר כרגע בטח הייתה מבקשת שנכתוב על המצבה שלה "אמרתי לכם!") ותמיד בחוש הומור ציני ומשעשע. למרות המנהג המשפחתי לצחוק איתה שהיא תמיד אומרת שהיא חולה ובסוף היא תקבור את כולנו, בשבועות האחרונים היה ברור שמצבה התדרדר.

קצת אחרי הטלפון יצא לי לדבר עם ידידה רחוקה שכבר הרבה זמן קיוויתי שתהפוך ביום מן הימים ליותר מידידה והרבה יותר קרובה, היא סיפרה שהיא מחפשת חבר ושאלה אם יש לי חברים חמודים ופנויים, אני באבירות בלתי-אופיינית הצעתי את מועמדותי לתפקיד ומיד זכיתי ב-"אתה באמת חמוד אבל אנחנו צריכים להשאר ידידים" המוכר. עד שהצלחתי לצאת מהעבודה, 14 שעות אחרי שהגעתי אליה, קיבלתי את הטלפון מאמא שמוסרת שהסבתא התותבת נפטרה והלוויה מחר.

אז חג שמח כבר לא ממש יהיה כאן, אבל איך אמרו חכמים? תמיד יכול להיות גרוע יותר. שואה למשל.

פתאום, היום אחר-הצהריים, אני מוצא את עצמי בלוויה. לא סתם לוויה שאני מגיע אליה כדי לדפוק נוכחות ולהעלם מהשטח רק כי אין ברירה אלא כזו לוויה של מישהו קרוב, מהמשפחה, ועוד אחד שנפטר בטרם עת מסרטן. אמנם אי אפשר לומר שהוא היה מאוד קרוב אלי, אבל בהחלט מספיק קרוב בשביל שאסתפח אל המשפחה הקרובה שהולכת מיד אחרי הרכב שנושא את הארון מאיזור הכינוס אל בית הקברות (לוויות של קיבוצניקים הן די שונות מלוויות בעיר, לא נכנס לזה עכשיו). אז אני הולך שם אחרי הארון (כן, יש ארון, קיבוצניקים וכו') כשלידי כל המשפחה, מי בבכי, מי בדמעות, מי מנחם ומי מנוחם. אני הולך איתם, בשקט, תומך במי שצריך, שומר על פאסון מאחורי משקפי שמש, לא רואה אבל מודע לכל מאות האנשים שהולכים אחרינו.

וכל הזמן אני רק מתאפק שלא להתפקע מצחוק כי הדבר היחיד שרץ לי בראש זו אותה סצינה ידועה מ-"מבצע סבתא".

(ועכשיו רק נשאר לי להתפלל שאף אחד מהמשפחה לא יעלה על הבלוג שלי, כי באמת, האיש היה איש יקר ועצוב לי שהוא הלך, אבל באותן דקות... לא נעים)